הוא התמוטט כערמת בגדים שקופלו בקפידה על ידי אם דואגת. הרצפה
הייתה קרה וריחנית. אך למרות שאפו היה כעת מרוח מולה, הוא לא
מצא זמן לרחרח. נאנק מכאב הוא בעט לאחור. דבר לא נפגע כמובן,
הוא הסתחרר בעוצמה ונפל על גבו הכואב. הדמות האפלה, שתקפה אותו
קודם לכן, עמדה במרכז המטבח - שלו! וטיגנה ביצה במחבת - שלו!
הוא לא אהב, שחברים משתלטים לו על הבית ובוודאי שלא היה מרוצה
מאדם זר שחיטט במקרר הפרטי שלו ללא רשות.  התסכול היה עמוק
במיוחד מאחר וידע כי אין לו כל אפשרות למחות על השגת הגבול.
בכל פעם שליטף את בטנו, חש בצלעותיו הכואבות מהזמן שהתחצף
לאלמוני. הוא משך בכתפיו והחליט לצאת לשוח מעט בשדרה, אולי
האיש ישתעמם לו וילך עד שישוב. הוא "נתן" לו שעתיים, שבמהלכן
הספיק לאכול ארוחת בוקר טעימה בבית קפה קטן, טוסט חמים ומיץ
תפוזים טרי ולקינוח - מטפחת אף. הוא כמעט לא הופתע כאשר הפולש
לא נטש את דירתו והתיישב לצדו, מרשה לעצמו להתכבד בגרעינים
מהצלחת. הוא התרווח וצפה במשחק הכדורסל ללא מחאה. (השופטים לא
היו אנטישמיים)
האיש קצת הופתע מהאדישות בה זכה הפעם אך העדיף שלא להיגרר
לאלימות וצפה במשחק עד תומו. לאחר מכן התמתח והתקלח. הפולש כבר
הרגיש כמו בבית כאשר הוגשו לו מגבת ופיג'מה.
"אם אתה לא יכול לנצח - תצטרף" חייך בעל הבית ונשכב לצדו.
הפולש היה חצוף, רגוע ואלים אך היה סטרייט והעדיף נערה שהזמין
בטלפון. יחדיו הם גלגלו את בעל הבית הישן, שהתעורר אט אט ועבר
לספה בסלון, עליה צפה בערוץ ההודי עד שנרדם.

בבוקר הוא קם והתמתח ומייד ניגש למטבח והכין שתי חביתות, הוא
ניגש לחדר השינה לשאול אם גם הנערה רוצה לאכול, אך החדר היה
ריק. מאוכזב, סידר את המיטה הסתורה וללא הסתרת פיהוקו, הלך
לאכול את שתי החביתות.