"אין דבר העומד בפני הרצון"...
כ"כ הרבה פעמים שיננתי את המשפט בליבי  נחושה שאם אני באמת
רוצה, דבר לא יעמוד בדרכי.
אורן, הבנאדם הפסימי ביותר שאני מכירה אמר לי שלפעמים גורמים
אחרים חזקים הרבה יותר מהרצון שלי ושינון המשפט לא יעזור.
בכל פעם כשאמר משהו שהחליש אותי היתי כועסת ומבקשת ממנו ללכת.
"פשוט לך ואל תחזור!" היתי צועקת. היתי צריכה תמיכה  ולפעמים
הוא לא היה שם.
שבועות לא היינו מדברים עד שלא יכלתי יותר והייתי מתקשרת.
אהבתי אותו כ"כ. אז, הכחשתי את האהבה שבאמת חשתי. "זו רק
ידידות" היתי אומרת לכולם.
ובליבי ידעתי שאני רוצה יותר מזה.
ואז הגיע הבום, כשכ"כ היתי צריכה את המשפט, פתאום, כל האמרות
של אורן נראו לי נכונות.
סרטן. כשהרופא אמר את זה התחלתי לבכות. אני מתה, אמרתי לעצמי.
הלב החל לדהור והדמעות לא הרפו. כ"כ הרבה דברים רציתי
לעשות...לא עשיתי כלום. אני הולכת למות.
מיד שאלתי: "עוד כמה זמן נשאר?"
והוא ענה לי: "המון, עם טיפול מתאים את אפילו יכולה לנצח את
המחלה" הוא חייך וניסה לעודד.
ורק אני חשבתי שאני הולכת למות. אימא אחזה בידי חזק.
ופתאום שינינו תפקידים. אורן שינן בפני את המשפט ואני הכחשתי.
כל יום בא לבקר אותי. לנסות לעודד. למרות שהיה גרוע בזה כי
ראיתי שגם הוא שבור מבפנים והתקווה שלו לא גדולה.
יום אחד הוא הגיע. ישבתי בנדנדה בגינה. היה ערב.
"מה קורה?" שאל מודאג ופרע את שערי.
סדרתי אותו וחייכתי. "בסדר..", הוא התיישב לצידי. וחייך.

"ברר, קר..." אמרתי כשהרוח החלה לנשוב בחוזקה.
"נכון..." הוא חיבק אותי. זו היתה הרגשה נפלאה.
"תחבק אותי חזק" בקשתי ודמעות זלגו מעניי.
"למה את בוכה?" שאל.
"סתם, טוב, לי פתאום" נשענתי על כתפו.
"הוא נשק לי על הראש, וחייך כמו אב אוהב.
את הסצנה הזו שחזרתי אלפיי פעמים במוחי כדי להבין שאין טעם
להודות באהבתי כלפיו, כי הוא לא אוהב אותי כך.
למחרת היתה הבדיקה הראשונה. כימותרפיה. בסרטים זה היה נראה קל
יותר.
ימים היתי מקיאה ומסתגרת בחדר. בנוסף להרגשה הנוראית נראתי
נורא. רזיתי ב-10 ק"ג בחודש.
אנשים היו מתקשרים ושואלים לשלומי ואני שיקרתי ואמרתי שבסדר
גמור.
הכי קשה היה לשמוע את אימא בוכה בלילה.
לידי היא היתה חזקה אבל בלילה, שמעתי אותה מתייפחת ואבא מנסה
לעודד אותה.
בפעם הראשונה ששמעתי אותה זה היה כשהייתי צמאה בלילה, חלפתי
בחדרם, הדלת היתה פתוחה מעט:
"אני לא יודעת איך לעזור לה, היא כ"כ אומללה"
"את עוזרת לה עד כמה שאת יכולה, היא תהיה בסדר"
"ואם לא?! אי אפשר להיות בטוחים"
רצתי משם.
החלתי לבכות.
הבנתי שאין לי על מי לסמוך באמת. כולם משקרים כדי שאני ארגיש
טוב יותר. זו היתה הרגשה נוראית.
כל מי שעודד אותי בעצם חשב בלבו שאני הולכת למות.
ומאז באמת התחלתי למות. כל היום שכבתי במיטה, נעולה בחדר. לא
אכלתי כלום ורוב היום ישנתי או בכיתי. אימא ואבא כל הזמן
הפצירו בי לקום קצת אך אני נשארתי בשלי.
אורן התקשר כמעט כל יום ואני סירבתי לדבר איתו. ואז הוא הגיע
ואמר: "פעם אמרת לי שהכל תלוי בנו!, את זוכרת את זה?!?"
"כן, אתה זוכר גם כשהכחשת את זה?"
"נכון, ואת זוכרת איך שכנעת אותי?"
"כ...ן" גמגמתי.
""אז תקשיבי, את ממש צבועה. זה שאת מדברת כל הזמן על הרצון
והכל תלוי בנו זה יפה מאוד אבל כשאת צריכה להתמודד עם זה, מה?
פתאום הכל נעלם?!?!, זורקים את התיאוריה והולכים למות?!?!,
זה באמת הכי קל, להגיד זהו נגמרו החיים ולמות, אבל זה שווה את
זה?!, את החזקה בנינו, כשאת נשברת כולם נשברים"
שתקתי ובכיתי.
"את בנאדם חזק, תמיד היית, עכשיו תורך להוכיח את זה"
"אני לא... כולם חושבים שאני עומדת למות, אפילו אתה"
"אני יודע שלא, אם תתחילי להאמין בזה גם... יש בך כ"כ
הרבה..."
"המצב שלי מחמיר מיום להיום, אין לי כמעט שיער, תראה?, אני
נראת כמו שלד... הרופאים לא אומרים כלום וזה מסביר הכל"
המשכתי לבכות.
"את יפיפה..." הוא אמר ומחה את דמעותיי.
יפיפייה... תארתי לעצמי שהוא משקר. אפילו נאה לא הייתי נותנת
לעצמי.
למחרת היתה לי פגישה עם הרופא.
"אנחנו צריכים להגדיל את המינון של התרופות"
זה שבר אותי. הבנתי שבקרוב מאוד אני אגמר.
הפחיד אותי כ"כ, לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי עם מי לשתף., מה
יקרה כשאני אמות, איך ההרגשה.
צמרר אותי.
היו פעמים שחשבתי מה אנשים יאמרו על הקבר שלי.
היא היתה נערה שקטה, טובה כזאת. לא עשתה דברים פרועים מידי.
תמיד חשבה על אחרים.
אופטימית  אבל המחלה שברה אותה.
התחלתי לכתוב על עצמי הספדים, מכתבים לאנשים יקרים לי ולחלום
חלומות על ההלוויה שלי.
כשהיתי מתקלחת זה היה הנורא ביותר. פעם היה לי שיער ארוך, חלק,
שחור, גולש, ועכשיו היתה לי קרחת.
בד"כ שמתי כובע אבל זה לא שינה כ"כ. היתי יפה. באמת היתי יפה.
ועכשיו... בכל פעם כשנאלצתי להתמודד עם העירום שלי בכיתי. היו
פעמים שחשבתי פשוט לשים לזה סוף אבל פחדתי.
פחדתי למות. ככל שהימים עברו פחדתי  כי יותר התקרבתי לזה.
החלטתי לספר לאורן מה אני מרגישה לפני שאמות והמוות אכן
התקרב.
התקשרתי אליו ואמרתי לו שיש לי משהו חשוב לומר לו.
הוא הגיע מייד. ישבתי על המיטה. התכסתי, היה לי קר. הרגשתי טוב
יותר אחרי שבוע שהקאתי.
"מה קורה?" הוא חייך וליטף את הקרחת שלי. עברה בי צמרמורת. רק
לידו היתי בלי הכובע. משום מה הרגשתי מוגנת לידו.
"בסדר..." אמרתי.. "רציתי  להגיד לך כמה דברים... התחלתי
לרעוד. "קר לך?" הוא החל להושיט יד כדי לחממם אותי ואני בקשתי
שיעזוב.
"היתה לי פגישה אצל הרופא לפני שבוע.., הוא מגדיל לי את המינון
של התרופות.."
הוא הפסיק לחייך וראיתי שהוא נבהל. "המצב לא טוב אורן, לא
כ"כ..."
"הוא אמר לך את זה?" הוא שאל ברצינות. "לא במילים האלו..."
עניתי.
"בכל אופן, רציתי להגיד לך משהו לפני שאני הולכת.."
"הולכת??!" תפסיקי לדבר ככה, אני שונא כשאת אומרת את זה!!!!"
הוא הרים את קולו, קם מהמיטה והביט בחלון. "אני מצטערת, אני
מנסה להתמודד עם המציאות"
"עד שהרופא לא יגיד לך שאת מתה את לא מתה!!!"
הוא הסתובב, פתח את החלון ועישן את הסיגריה.
"רציתי להגיד לך משהו כבר הרבה מאוד זמן" התחלתי לרעוד כולי,
אבל הייתי בטוחה שאני רוצה לומר לו זאת.
"מה...?" הוא שאל וכיבה את הסיגריה.
"שב..." בקשתי והוא התיישב.
"אני מתחילה לפתח כלפיך רגשות..." הבטתי בעניו החומות וראיתי
את השתקפותי. לרגע הרגשתי מבוכה, הבטתי הצידה ואז חזרתי להביט
בו.
"אני חושבת שאני נמשכת אליך, מאוהבת בך..."
הוא שתק.
ולי זלגו שוב הדמעות.
"את רצינית...?" הוא שאל ברוך.
"כן, כבר זמן מה אני מרגישה כך, אבל לא היתי מסוגלת לומר לך
דבר, אני יודעת שאתה לא מרגיש אותו הדבר וזה בסדר, פשוט היתי
מוכרחה לומר לך את זה לפני הפרידה..."
הוא חיבק אותי.
"אנחנו לא נפרדים..." שמעתי את קול נשימתו, לרגע היה נדמה לי
שהוא עומד לבכות.
"אני לא ידעתי מה את מרגישה, אני כ"כ מבולבל עכשיו...
מאז שהכל קרה, השתנת כ"כ, נהיית אחרת, לא לרעה, את פשוט שונה,
אני תמיד אוהב אותך,
את בנאדם מדהים, אני פשוט לא יודע מה אני מרגיש כלפייך,
כשהיינו ילדים הכל היה ברור ועכשיו...
אני מודה שאף פעם לא חשבתי עליך בצורה כזאת, אבל..."
"אורן, אל תדבר, רק תחבק אותי, אל תסביר כלום. רציתי רק לומר
ואמרתי"
הוא חיבק אותי. ושתקנו  כמו שמעולם לא שתקנו.

הרגשתי הקלה לאחר מכן, לפעמים היו לי פקפוקים אבל אמרתי לעצמי
שטוב עשיתי.
את המכתבים לכולם שמתי בתוך קופסא ועליה רשמתי "ליקיריי".
כל יום שעבר התכוננתי למות.
ימים ספורים לאחר מכן טיילתי לבד. החלטתי לראות את אויר העולם
לפני שאלך.
הבטתי בילדים הקטנים משחקים מחבואים, וזוגות אוחזים ידיים,
קבוצת אמהות יושבות בספסל ומשוחחות וידעתי שאתגעגע. הפחד לא
קטן, הוא אפילו גבר. כשהבטתי בכל אלו הרגשתי חסרת אונים, לא
רציתי ללכת וידעתי שאין ברירה, היה לי קשה לקבל את זה.
שכבתי על הדשא ונתתי לשמש לחמם אותי, לרגע חשבתי שמוטב שאמות
עכשיו.
אבל לא מתתי. וכל יום שעבר ציפיתי לזה, בכל יום היתי מלאת
פחד.
תמיד ידעתי שאמות בסופו של דבר, לא ידעתי שכ"כ כמוקדם, כ"כ
הרבה  תכננתי לעשות, ועכשיו
כשנשאר לי מעט מידי זמן אני רק שוכבת ובוכה. כאב לי, השתתקתי,
היתי כ"כ מבולבלת ומפוחדת מהלא נודע. במקום להיות חזקה לפני
שזה יתקוף אותי פחדתי, מתתי מפחד.
ושוב טיילתי בפארק והבטתי בכל הנפלא שסבב סביבי, בילדים, בדשא
ובשמיים התכולים, ואז... הבטתי באורן מרחוק, הוא ישב ליד עץ
דקל. עצרתי, הבטתי בו וחשבתי בליבי שאם לא היתי מכירה אותו היה
לי בהרבה יותר קל למות. התקרבתי וראיתי אותו מרכין את ראשו
ותולש את הדשא.
"היי" אמרתי בשקט.
הוא הרים את ראשו בבהלה. "הי" חייך לעברי.
הבטתי בו והוא נראה שונה.
התישבתי לידו. " מה שלומך?" שאל. המשכתי להביט ושתקתי.
הוא התחיל לדבר וסיפר לי מה עבר עליו במשך היום, ושוב עישן את
הסיגריה.
ואז הבנתי! "בכית!" אמרתי בקול.
"מ...ה?"
"בכית!"
"מה פתאום..." אמר וגיחך. "אני לא בוכה".
"בטח שאתה בוכה במיוחד עכשיו, למה בכית?" שאלתי.
"לא בכיתי, די!" אמר וחזר להביט שוב בדשא.
"אני יודעת שכן..." אמרתי בשקט.
"את אומרת לי שאת אוהבת אותי פתאום" הוא החל להגיד...
"בגלל זה בכית...?"
"את אומרת לי שאת אוהבת אותי בעיתוי הכי גרוע.
כל החיים שלי תכננתי לנשק אותך ולהגיד לך שהאהבה שלי כלפייך
היא משהו אחר, ואז את באה ואומרת לי את זה בעצמך"
היתי המומה. לא הבנתי אותו.
"את הולכת למות, כל יום את אומרת את אותו הדבר, אני מתחיל
להאמין בזה כבר. אני לא יודע מה אני אעשה, את שוברת אותי, אני
לא יודע מה אני אעשה... אני אמות גם..."
לפתע הבטתי בדמעה זולגת מעניו.
"לא התכוונתי להרוס לך את החיים... אסור לך למות גם... במה זה
יעזור..."
בכיתי גם.
"החיים בלעדייך לא יהיו חיים הם יהיו כאב אחד גדול... אסור לך
למות!!! אם לא בשבלך... בשבילי" אמר בקול רם.

"כל לילה אני חושב מה יקרה אם היום... אני לא מסוגל"
שתקתי ובכיתי. לא ידעתי מה לומר, הרי הרגשתי אותו הדבר, הוא
היה האור בחיים שלי, בגללו היה לי קשה להיפרד כ"כ. ושתקתי.
"אורן..."
הוא הביט בי.
"תנשק אותי..."
הבטנו זה בעניו של זה. הוא מחה את דמעותיי ואת דמעותיו.
הוא התקרב, ליטף את ראשי שהיה ריק משיער ועצם את עיניו ואני את
עניי, חשתי את המגע הרך בשפתיי ואת התשוקה שבערה בי.
התחבקנו.

לאחר מכן חשתי טוב יותר, היחסים שלנו היו מבולבלים ולא ידעתי
מה יקרה מכאן, אבל הרגשתי טוב,
טוב כמו שהרבה זמן לא חשתי.
פתאום התמלאתי בתקווה.
וכשהיתי מלאה בתקווה הזו התמוטטתי.
קמתי באמצע הלילה לשתות והרגשתי חולשה, נפלתי, כנראה שאבדתי את
ההכרה מפני כשקמתי ראיתי את עצמי שוכבת על מיטת בית החולים.
אורן היה שם, הוא חייך.
היתי תשושה והחיוך שלו ניחם אותי.
"אז... מה קורה עכשיו?" שאלתי בלחש.
"עוד כמה זמן...?"
"הרופא היה פהובדק אותך..."
"אורן, כמה זמן...?
"לא הרבה..."
הוא חיבק אותי ובכה.
לא בכיתי. פתאום קבלתי את זה. אני הולכת למות. ראיתי שמיים,
דשא... התנשקתי עם אורן, היה לי חבר נפלא. פתאום הרגשתי חלשה.
"אני אוהבת אותך", נישקתי את כף ידו ומחתי את דמעותיו, הבטתי
מבט ממושך בפניו. לקחתי נשימה עמוקה ועצמתי את עניי. לנצח.