באיזה שהוא שלב, כולנו הופכים למטורפים.
הפרופסור, שאפשר לקרוא לו הפרופסור המפוזר (אבל אז זה יחשב
כעברה על זכויות יוצרים), נראה מסודר למדי באותו היום. אותו
היום בו פגשתי בו אני. אך דרך אגב, רושם מוטעה קיבלתי
מהפרופסור באותו היום, שהתנהג כאינטלקטואל לא רגיל, והבין את
דברי כמכחול השט ברכות על הבד. הוא נראה כפסיכולוג מוצלח
ביותר, משרדו היה מפואר, בעל נוף מדהים המשקיף מהקומה ה-34,
שבבניין המרכזי בעיר, וחדרו היה מקושט בעטורים רבים מספור על
הקירות, עבודות אומנות פה ושם, ומערכת ספות וכורסאות יוקרתית.
כל שרציתי באותו היום היה להתאשפז, שמישהו יעזור לי פעם אחת
ולתמיד בחיי, ויגאל אותי מייסוריי.  אתם מבינים, סבור כי משוגע
אני, וקורה לי לפעמים שאינני מבדיל בין מה שאני רואה, לבין מה
שמוחי מספר לי. לפעמים אני חושב שיש עוד מישהו איתי, ואני
משוחח עם אותה דמות בלתי נראית, אך כביכול נראית לי, וזה יכול
להימשך שעות רבות.
שעות בהם אני יושב בפארק, או במקום ציבורי אחר, ומשוחח עם
ג'וני, על כל מה שעולה לי בראש, על כל מה שמוחי בדמיונו הפרוע
מעלה לפני עיניי. אנשים נועצים בי מבטים של, 'מה לעזאזל הוא
עושה שם', או, 'מסכן, שמישהו יקרא לחבר'ה עם החלוקים הלבנים'.
אני מתעצבן עליהם, ומתחיל לצרוח כמו משוגע, מפחיד אותם לאללה,
וזה מצחיק לראות אותם בורחים בבהלה, או פשוט מתרחקים במהירות
מאופקת, שמא ארביץ להם או אקיא עליהם משהו מבחיל.
הפרופסור ישב על כורסת עור, מכובדת למדי, הציג את עצמו, ואני
הצגתי את עצמי, וגם את ג'וני שהתיישב בכיסא לידי. הפרופסור
הרים גבותיו ונעץ עיניו בכיסא לצידו, ואני מיד אמרתי לו כי זה
לא יפה לנעוץ מבט באנשים ככה. הוא מיד הסב מבטו, כחכך בגרונו
קלות והתנצל.
התחלתי לספר לו כי אני מפחד לאבד את הדעת, למרות שכבר נראה לי
כי איבדתי אותה, אך בכל זאת חשבתי כי יש עוד אפשרות לשמור
עליה, לפני שהיא בורחת ונעלמת באופק יחד עם ג'וני, לטיחואנה או
משהו כזה.
כמו שאמרתי, הפרופסור ה'מפוזר' נראה מסודר למדי באותו היום,
כלומר, הוא היה שקול ומבין, עיניו בהקו בעניין רב בדבריי, וכל
כולו היה מופנה לטובתי.
הוא רק אמר כי הפגישה הראשונה נועדה למטרת היכרות, הצגת הבעיה
שלי, ורק לאחר מכן אנחנו ניפגש במועד שני.
יצאתי די מרוצה מהפגישה, וחשבתי כי אני בדרך הנכונה, וכי אני
והפרופסור הולכים לפתור את הבעיה בקלות, כמו שהפרופסור אמר.
ניגשתי לשירותים, ג'וני סיים לפני אז ביקשתי ממנו שיחכה לי,
יצאנו לרחוב עם חיוך על פנינו.  מה שג'וני לא ידע, ולכן הוא
בוודאי חייך, היה שהוא קרוב לוודאי יעלם ברגע שאני אהיה בסדר,
והיה לי קצת חבל בגלל זה.
הפרופסור ישב במקום שלי כשנכנסנו למשרדו, ובקש שאשב במקומו, על
כורסת העור המפוארת. קצת היססתי אך לבסוף התיישבתי, אני אומר
לכם, היא היתה נוחה. הפרופסור חייך בסיפוק ושאל לשלומי, הגבתי
באדישות חוסכת מילים, יום יומית שכזו, כי הכל בסדר, ושאלתי
לשלומו. הוא ענה, 'מצוין, אני רוצה שתכיר חבר שלי', והצביע על
המושב לידו, הבטתי על המושב, למרות שראיתי כבר מקודם שאין שם
אף אחד, הרמתי גבותיי בפליאה, ומיד הורדתי אותן כמחפש את חברו
הנסתר של הפרופסור, אך ללא הצלחה מרובה. הוא העיר לאחר כשתי
שניות, כי זה לא מנומס לנעוץ מבטים באנשים, ולי מיד ירד
האסימון, 'פרופסור, אתה נראה לי די נחמד ומסודר, למרות כל
הדברים שאומרים עליך, אבל אם אתה צוחק עליי, וזה מה שנראה לי
כרגע, אני וג'וני נפוצץ אותך מכות!", הוא הביט עליי בחיוך סתום
שכזה ואמר, 'איפה ג'וני הזה שאתה מדבר עליו כל כך הרבה, אני לא
מפחד ממנו', והחל לשחק בעטו בין אצבעותיו כאשף, 'מה, אתה
מסתלבט עליי, הנה הוא עומד כאן לידי', והצבעתי לאותו כיוון,
הפרופסור זרק במהירות את העט, העט עבר דרך ג'וני ופגע בקיר
מאחוריו. כל העסק לא נראה לי הגיוני, ולרגע שמעתי משהו נשבר
בתוך ראשי, ולכן אמרתי מיד שהוא פספס, הצבעתי על הצד השני,
ואמרתי כי הוא עומד שם בכלל. הפרופסור קם והתחיל ללכת מכות
נינג'ה באוויר בכיוון ג'וני המסכן, אך כל מכותיו עברו דרך
ג'וני הדמיוני.  תירצתי באמרי כי ג'וני התחמק ממנו, וכי הוא
מכה כאידיוט סתם באוויר, ושעכשיו ג'וני עומד ליד שבחיו התלויים
על הקיר, הפרופסור, מיד כתגובה הרים את כיסאו והשליכו אל
ג'וני, הכיסא עבר דרכו, כמובן, וניפץ את רוב העיטורים התלויים
של הפרופסור, שנראה כעת מפוזר למדי, עם שערו עומד כמטורף,
חולצתו מחוץ למכנסיו, פרצופו אדום למחצה, ועיניו שנראו כיורקות
גיצים.
הבטתי בו בפליאה, ג'וני נעלם לאנשהו, לא שמתי לב לאן, והאסימון
נפל שוב, אך הפעם הצליל היה צלול יותר. חייכתי, ואמרתי לו כי
נראה לי שהוא ריפא אותי, והבנתי כי ג'וני בעצם לא אמיתי, הודתי
לו, וכבר התכוונתי ללכת, הוא רק הנהן כזומבי, התנשף בכבדות
מהמאמץ, התיישב על הכורסא, שנותרה עומדת מכל הסיפור, הביט
מסביב, ולפתע חייך חיוך משוגע, כשעיניו פקוחות לרווחה, ושיערו
עומד כמסומרר לתקרה.
סגרתי קלות את הדלת אחרי, הספקתי להיכנס למעלית, כשצעקה מצמררת
בקעה ממשרדו של הפרופסור. הדלת נסגרה והמעלית ירדה לקומת
הקרקע. יצאתי מהבניין, וזיהיתי אנשים מתאגדים סביב משהו שנראה
מעוך על המדרכה. ניגשתי לראות מה הדבר, וגיליתי שזה הפרופסור,
הוא עדיין חייך, בוהה בנקודה מסוימת בחלל לידי, הסבתי ראשי
לאותה נקודה, ושם להפתעתי, עמד ג'וני לתומו, כשידיו בכיסים,
ואמר, 'יאלה בוא נלך, במילא לא אהבתי את הפרופסור המפוזר הזה'.