ילד שמחייך חיוך סתום, חסר משמעות, אבל מלא חיים, מלא שמחה,
שמת, פגשתי עומד מחוץ לדלת ביתי, מבקש 'שקל או שניים' אם יש
לי. אמרתי לו, "למה לא תלך לבית הספר, תלמד 'משהו או שניים',
תמצא עבודה ויהיה לך הרבה יותר ממה שאתה מבקש עכשיו.
הוא רק המשיך לחייך, ידו מושטת, מחכה לקבל את מבוקשו. עמדתי
מולו, חשבתי אם לתת לו או לא.  הוא קרא לי קמצן, והסתובב ללכת,
קראתי לו שיחזור, נתתי לו חמשה שקלים, והוא חייך שוב את חיוכו
והלך.
ביום למחרת הוא חזר אלי באותה בקשה, עם אותו חיוך, שאלתי אותו
מה קרה לחמשה שקלים שנתתי לו אתמול, והוא ענה לי כי הוא נתן
אותם לאיזה קבצן בפארק, ושהוא לא קמצן כמוני שנותן רק חמישה
שקלים מתוך הרבה שבטח יש לי, כי אני הריי גר בווילה מפוארת
במרכז כפר שמריהו, לגמרי לבדי. "מה, אתה עוקב אחרי או משהו כזה
שאתה יודע שאני פה לבדי", הוא רק ענה לי שרואים עליי שאני
בודד, כי אני אף פעם לא מחייך.
נתתי לו הפעם עשרה שקלים, ואמרתי לו שלא יזרוק אותם הפעם לאיזה
קבצן, כי זה יהיה כמו לזרוק אותם סתם ברחוב, ושהוא בטח ילך
לקנות בקבוק ערק או משהו כזה. "בסדר", ענה, חייך את חיוכו
והלך.
עבר עוד יום והילד לא חזר. שבוע עבר והוא היה אצלי, אך אני לא
הייתי. איך אני יודע שהוא היה, הוא השאיר לי פתק, שלא רק מוכיח
שהוא יודע לכתוב, אלא גם את זה, "הקבצן נתן לי שוקולד ואתה
טעית, קמצן", וזה כל מה שהיה רשום.  
חשבתי על הילד, ועל מה שהוא רשם. על חיוכו שלא יורד, ועל כך
שאני באמת לא מחייך כמעט, וחשבתי שאולי הוא צודק, ואולי אני
באמת קמצן בודד, שאף פעם לא מחייך, ושכך אני אשאר, כמו הקבצן
שישאר תמיד קבצן. ביום למחרת יצאתי לחפש את אותו קבצן, ידעתי
שאמצא אתו את הילד, וחשתי בגעגוע לילד הזה, עם החיוך הסתום
שלו. חיפשתי ברחובות השכונה, בכל הגנים, בכל מקום הייתי, אך לא
ראיתי לא את הקבצן ולא את הילד.
בערב נזכרתי שוב בילד וחיוך עלה על פני, תמימותו של הילד תפסה
אותי, והחזירה את החיוך אליי.  חשבתי, אולי אני צריך לעשות
מעשים טובים בחיי, שיעלו חיוך על פניהם של אלה היותר מסכנים,
וכך אמצא משהו מועיל לעשות, והחיוך יופיע שוב, רק יותר בטבעיות
על פני.
בבוקר שלמחרת קראתי בעיתון את הכותרת הבאה: 'ילד בן שמונה נמצא
מוטל בפארק בשכונת כפר שמריהו ללא רוח חיים. מממצאי המשטרה
נקבע כי מעשים מגונים בוצעו בילד. החשוד העיקרי כרגע הוא קבצן
שנמצא בקצה השני של השכונה'.  
ביום למחרת משום מה ציפיתי לראות את הילד התמים והטוב שמת, אך
הוא כמובן לא הופיע.  בדרך לעבודה חייכתי לעצמי, כי הרי שום
דבר לא נעצר רק כי ילד אחד עם חיוך סתום מת.