הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה הריח בבית שלך.
היית מכניס אותי מהחנייה, מבריח אותי פנימה, בלי שאף אחד יראה,
בלי שאף אחד ידע.
והריח היה משתלט עליי.
בהתחלה חשבתי שזה אתה, שאתה הוא זה שגורם לי להרגיש ככה. כל כך
טוב, כל כך מוגנת ושלמה בתוך כל מקום שרק יהיה. אבל זה היה
הריח.
אותו הריח שנדבק לבגדים שלך כשהיינו יוצאים. כשהיית מחבק אותי
קרוב קרוב, נשימה עמוקה של הריח שאפף אותך והכל היה מסתדר. לא
משנה מה, הכל.

הזיעה המתוקה שלך, כשהיינו ביחד, היה לה את הטעם של אותו הריח,
אותו הריח שהיה כבר שלי. בבעלותי. אף אדם חוץ ממני לא היה
מסוגל להעריך אותו כמו שאני הערכתי. כמו שאני הרחתי.

ואז הלכת.
לא טרחת להגיע בכלל. פשוט הלכת, ואני הבנתי שלעולם לא תחזור.
לא נתת לי את האפשרות האחרונה להריח אותך, להריח את הריח שלי.
אולי זה היה מקל על הכל. אולי זה היה מונע ממני לפרוץ בבכי
ממושך וארוך.

נפגשנו במקרה.
אותו הריח המוכר והמתקתק שוב עלה באפי והתמסרתי לך לחלוטין.
שום דבר לא היה חשוב לי חוץ ממך. חשבתי שאני אוהבת אותך. אולי
באמת אהבתי לקצת זמן.
אותו טעם של הזיעה נמס בפי, בעוד שהריח השתולל כסופה באוויר.
הכל היה בסדר, הכל היה מצויין. שום דבר לא היה יכול להתעלות על
אותו הרגע. לפחות, כך זה נראה לי ... אז.

כשהלכת שוב, ידעתי שזאת הפעם האחרונה בהחלט. ולא משנה מה, שום
דבר לא יקרה עוד.
לא אזכה עוד להיות איתך.
לעולם.

עכשיו אני יושבת, מסתובבת בין ערימות הזכרונות המעובשים שהשארת
לי. הפתקים, החיוכים, הדמעות. הכל כאן - מולי.
עוברת בין דפים ישנים, בובות טיפשיות, בגדים שהשארת - בכוונה
לדאוג שלא תצא ממוחי אף לרגע... וחושבת.
הפעם לא בכיתי. הפעם אני פותחת את אותה הדלת הידיעה שיש מי
שיחזיק אותי כשאפול.
אם אפול.

חלמתי עליך.
חלמתי שאנחנו שוב שוכבים באותה מיטה, מחובקים. אתה משחק לי עם
השיער ואני מלטפת לך את היד.
אתה מחייך אליי את אותו חיוך שחשבתי שתמיד יהיה שלי, ואני
לוחשת לך שאני אוהבת אותך.

כשהתעוררתי, פחדתי.

לא פחדתי מהעובדה שאני לבד. פחדתי מהמילים שאמרתי לך. אותן
מילים שהדחקתי כל כך הרבה זמן, יצאו אל פני השטח שלי. כאילו
מרמזות לי על משהו.

לא נפלתי.
כשבהיתי באותן ערימות בגדים, שלא כובסו מעולם, הרחתי את הריח
שלך.
הרחתי אותו, וידעתי, שאני לא רוצה להריח אותו יותר.

יש לי ריחות חדשים להריח עכשיו.
אני לא צריכה להיות תקועה בעבר. לא בגללך ולא בגלל אף אחד.

אני חושבת שסוף סוף הצלחתי לסגור אותך בקופסת זכרונות קטנה,
ולהשליך עם שאר הקופסאות, לארון.

17.6.03