כשהולכים על חוף הים, עדיין אפשר לראות אותה.
זקנה שכזאת, עם בגדים מרופטים, מבקשת אוכל או כסף תמורת
סיפורה.
ילדים תמיד מציקים לה, אבל כשהיא מספרת את הסיפור, כולם
מקשיבים.
היא מספרת על אהבה נכזבת.
על איך שפעם מישהו רצה בה. על פעם כשלמישהו היה אכפת ממנה.
על פעם כשהייתה לה מטרה לחיות. על פעם כשהיא נתנה גוון לחייו
של מישהו אחר.
אף אחד לא מאמין לה ממילא, לזקנה הזאת.
כולם יודעים שהיא סתם ממציאה את כל הסיפור. שלא היה ולא נברא.
והרי לא יכול להיות, כזאת אהבה שהיא ממציאה אותה לא תתכן
לעולם.
גדולה מדי, יפה מדי, מושלמת מדי, בעלת סוף מר מדי.

גם אני הולך לי לפעמים על החוף, חושב על האהבות שהיו לי.
כשאני רואה אותה אני מחייך לעצמי.
היא זקנה כעת וכבר אינה מזהה את פניי. היא עוצרת אותי ומבקשת
לספר לי סיפורים שהם בעצם עליי.
זה מצחיק לפעמים לשמוע את הסיפור מהצד השני.
זה מצחיק לפעמים לשמוע איך שפעם מישהו אהב אותך כל כך.
זה מצחיק לפעמים לשמוע על כמה שהוא עכשיו שונא אותך בכל
נשמתו.
זה מצחיק לפעמים.
לפעמים.