יש בי הכל, יש בי פחד, יש בי כאב, ויש בי גם כוחות...
הכל שווה ערך.
שהכוחות מתעצמים, הכאב מתגבר... וכך הלאה...
אני נמצאת במאבק תמידי בתוכי של חיים ומוות.
יושבת בבית כלא שיצרתי לעצמי, מחליטה את מי להכניס ואת מי לא.
בדרך כלל כולם נשארים בחוץ, נדמה לי שבכל מצב בחיים שלי הכנסתי
רק אחד או מקסימום שניים, לבית כלא שלי.
ואני אגלה לכם בסוד כמוס, שגם לבית כלא יש בית כלא קטן, מין
כספת כזו אטומה ומחושמלת, שרק לי יש את הגישה לשם, ואף אחד
מלבדי לא נכנס לשם, אפילו לא לרגע.
פעם אמרו לי שאין אומץ בלי פחד.
אז בטח שאין סורגים בלי דמעות.


יום אחד, בקרוב, תבוא האמת ותדפוק לי בדלת, היא תרצה להיכנס.
אני אצעק עליה שתלך ושאני לא מעונינת לשמוע...
והיא תיכנס בכל זאת, תגיד לי שאני אוכל את החרא שיצרתי.
אני אצרח, והתחנן שתלך... והיא? היא מצידה תאיים עלי בסכין,
כדי שאני אסתום ואקשיב.
היא לא תפחד, ולא תסתיר דבר.
היא תגיד לי את כל מה שברחתי ממנו שנים...
את כל מה שלא רציתי לשמוע את כל מה שלא רציתי לראות,
את כל מה ששם אותי פה, מאחורי הסורגים.

ואני, אני לא אחראית למעשיי באותו יום