בשבוע לאחר הפרידה ממנה ירדתי חמישה קילוגרמים במשקל. לא
יכולתי לאכול. בניסיון נואש למנוע מעצמי להתפרק לחתיכות שרירי
הבטן שלי ננעלו. כיווצם התמידי דחה כל מזון שניסיתי לדחוף לחלל
הקיבה.
    חודשיים לאחר מכן אני עובד כחובש בים, מבלה את הקיץ שלי
כמומחה לריפוי פציעות שטחיות וצריבות חולפות. בשעת הצהריים אני
יוצא מהמרפאה ומסדר לעצמי שני כיסאות אחד מול השני על הטיילת,
יושב על הכסא הפונה לים, מניח את רגלי על הכיסא שפונה למרפאה,
וצופה על העולם.

   היום, במרחק כמה מטרים ממני, יושב מולי אדם זקן (מאוד)
בבגד-ים. כמעט כל וריד בגופו התמוטט והדליות זועקות אל החופש
מבעד לעורו המקומט. נדמה לי שאני מסוגל לעקוב אחר וריד אחד
מקרסולו, במעלה רגלו, לתוך בגד-הים והחוצה ממנו, לצוואר,
לרקות. אני בן עשרים ושלוש ופותר חידה במעריב לילדים. "ילדים,
עזרו לדני למצוא את הוריד המוליך אל הsuperficial temporal
vein ".
   אני יושב מולו ומפנק את עצמי בעיסוי לשרירי הרגליים. שרירי
עוצבו באין ספור מסעות וניווטים, משחקי כדורסל, ריקודים
במועדונים. אני בן עשרים ושלוש, ואני משפריץ בריאות לכל
הכיוונים.
בתוך כל צעיר בן עשרים ושלוש יש שרירים ששואפים להפוך לשומן
וורידים שמחכים להתמוטט, ויום אחד אראה כמו הזקן שמולי.

  לפני חודשיים היא הכינה עוד עוגת גבינה עם פירורים. היא
הייתה אלופת העולם בגבינה עם פירורים. ראיתי בזה עוד סימן לכך
שנוצרתי בשבילה. לפני חודשיים, ישבנו שנינו ליד שולחן, בינינו
העוגה, והמסקנה הבלתי-ניתנת-לערעור שאני לא בשבילה, ואני לא...
מסוגל... לאכול!
  אני שולף את הסנדוויץ' שהבאתי לארוחת הצהריים, מקלף את
הניילון ממנו ונוגס בו בהנאה. אני מביט בנפלאות גופו של הזקן,
אוכל ומחייך, ודרך משקפי השמש על עיני הזקן קולט את מבטי
ומחייך בחזרה בתותבות עקומות. חיוכי מתרחב, הוא מפרש זאת
כהזמנה וניגש אלי. לשמחתי הרבה הוא גם מסריח. יש לו ריח שרק
אדם שחי כפליים הזמן שהטבע קצב לו יכול להדיף.
  "בתיאבון", הוא חורק לכיווני.
  "תודה", אני משיב, וממשיך לאכול בהנאה.