עכשיו חזרתי הביתה... ואני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליך
אני שיכורה למדי, ומעט עייפה, ומאוד מאוד אוהבת אותך.
אמנם אמרת שאתה לא רוצה לשמוע את זה אבל אני מצטערת... ידוע לך
שזה המצב.
השיחה הזו היום רק גרמה לי להבין יותר... כמה אני אוהבת.
כשנפרדנו, בכיתי וזה כאב, אבל לא התמוטטתי לחלוטין, כך שהתחלתי
לחשוב שאולי לא באמת אהבתי אותך, אולי פשוט מאוד רציתי להאמין
שאהבתי אותך.
אבל אני בסך הכל הדחקתי, ועכשיו- כשאני סוף סוף משלימה עם
הרגשות שלי-  אני מתחילה להתפרק.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו, אתה לא פה לצידי כדי
לחבק ולנחם.
אני כל כך מתגעגעת.
לחום גופך,
למגע ידיך המלטפות,
לנשיקות מתוקות,
למבט הזה שלך שלא הותיר בי ספק באשר לאהבה,
לחיוך שלך כשחייכתי אני,
לאצבעותיך מטיילות בין אצבעותי,
ללחישותיך,
למין,
לשינה משותפת,
לדאגה הבלתי פוסקת שלך,
לנדיבות הבלתי מוסברת.
אני חושבת על האבן שנתת לי, שכעת טמונה במגירה האחרונה, יחד עם
הורד...
אני חושבת על הלילה בו הסעת אותי למרפאה, כל כך דואג...
אני חושבת על מסז' עם יותר מדי שמן...
אני חושבת על היום שבו אמרת לי לצאת לגינה עוד עשר דקות.
אני מביטה בציור הניצב מול מיטתי, תזכורת נצחית לעובדה שאינך
שלי ולא תהיה לעולם.
אני עוצמת עיניים ומדמיינת את עיניך, יפות ותמימות מביטות בי.
אני מדמיינת אותך נוגע בי, מנשק שפתי בעדינות, מפשיט אותי
ומלטף.
אני פוקחת עיני ואינך כאן...
אמור, האם אתה עוד אוהב אותי?