הייתי כה קטנה באותו הרגע. אפשר היה להכניס אותי לתוך קופסאת
גפרורים, והיה נשאר לי מרחב נאה ביותר להתאמן על גילגולים.
כאב לי להיות קטנה. הגרון צרב והחזה כמעט יצא ממקומו. הרגשות
שלי התעצמו והתפרצו מתוך כל איבר קטנטן שלי.
העדפתי לעזוב.
שוטטתי בשכונה ועברתי ליד כל המקומות האהובים עלי. עץ האלון
הזקן שלי לא הבחין בי, הוא היה עסוק בסילוק ציפורים טורדניות.
עצי אלון לא אוהבים ציפורים, למען האמת, אפילו לא מחבבים
אותן.
הבתים שתקו כשחלפתי על פניהם. הם הרגישו שקטנתי ולא רצו להעציב
אותי ולגרום לי קנאה בגגותיהם הגבוהים והרמים.
שיח תות קרא לי, אך שמתי לב לקוצים שהציצו אלי. השיח לועג
לקטנים ממנו. הוא לא מבין שיבוא יום ואהיה שוב גדולה, ובאותו
היום אוכל לאכול מפירותיו כאוות נפשי ואת קוציו אגזום ואשמיד.
צעדתי בצעדים קצובים ושווים, ולכן לא התעייפתי. רגלי שמחו
לצעוד בדרכים מוכרות, וגופי רקד כשהגעתי לגינה בה ביליתי את
רוב ימיי. רגליי משכו אותי אל ארגז החול וידיי נגעו ושיחקו.
גרגרי החול נחמדים לאנשים הקטנים. הם מבינים אותם כי הם
קטנטנים בעצמם. הם תלויים ברוח, ורוכבים עליה למחוזות שונים
ומשונים. גרגר חול בודד התיישב על אפי ושוחח איתו. לא
התעניינתי בשיחה. הייתי עייפה ורציתי לנוח מעט.
נשכבתי על הדשא הלח והרגשתי את טיפות הטל הקרירות מדגדגות את
עורפי. הרמתי את מבטי לשמיים. יהלומים שזורים בשמיכה שחורה
וקריסטל תלוי בחוט של משי מביט אלי ומחייך. השבתי לו חיוך.
והאושר היה שם כל הזמן. |