הם ישבו על קצה המזח, מביטים על הים השקט. מוזר היה מפני שהרוח
נשבה בחוזקה, הבריקה את מצחם עד כדי כך שניתן היה לראות את
זרמי מחשבתם. רק לפני ימים ספורים, ישב כאן חורב, על קצה המזח,
והתחבק עם שגיא, הוא נזכר בתווי פניו המאושרים, ברצון העז
לקפוץ אל תוך הים, לנשוק לגלים, ולרחף איתם ועם הרוח, להרגיש
את העונג עד תום. אך עתה, תחושות אלה נעלמו להן בתוך החושך
הקודר שבתוך גופו, נותרו רק המילים והקשבתו של טיילור, חברו
הקרוב ביותר.

"הייתי רוצה להיות אילם" פתח חורב, "לא להוציא יותר רחש מפי,
להביע את עצמי בעזרת מבטי בלבד. הדיבור כך נראה לי פוגם
ברגשותי האמיתים. חצאי המילים והשטויות שלרוב אני פולט מתוך
חלל פי מאכזבות אותי, מעציבות אותי עד כדי כך שלפעמים מתביש
אני לצאת מדלת ביתי. המבטים, כך אני סבור, מבטאים באופן ישיר
את אשר מתרחש במעמקי הנפש, את הרצונות, את הקשים. משמעות הבעת
הפנים כבדה הרבה יותר מהקול הצבוע העובר סינון במיתרי הקול.
מאור העינים, מיקומם של הגבות, קוי העור כתלמים עמוקים על פני
המצח, אחדותם של השפתים, צבעם של הלחיים, הקמטים שרבים
מעונינים להלחם בהם. אלפי אפשרויות."

טיילור הביט בפניו העצובות של חורב, בכל זאת אופן דיבורו נתן
נופח נוסף למילותיו. "היא בטוח היתה נשארת, כאן, איתי, מול גלי
הים, אם
הייתי אילם. אם הייתי שותק ונותן לפני לבקוע מעצמם ולהנחית על
ליבה את אהבתי אליה. ובכלל אנשים היו נקשרים אלי ואוהבים אותי,
אוהבים, לא סתם ידידים." טיילור זקף את צוארו, "חורב, אני חושב
שאתה טועה, החברה שלנו עיוורת, אנשים לא רואים רחוק יותר מכתפם
שלהם, כמגששים באפלה בכדי לשמוע את המילים הדקות,
קלות-המשמעות, ועוד רוצה אתה שיתעמקו בתווי פניו של אדם, לבטח
יפלו ויחזרו לאחור."

"אתה צודק טיילור, לא מתעמק האדם מחוץ לעצמו. קשה לי להתמודד
עם הנחה כזאת, לכן אני מנסה לעקוף אותה, במחשבות-שוא. אתה
יודע, רגעים מעטים במשך היום מתבונן אני במראה, אך כשאני עושה
זאת, אני מרגיש שהאדם שעל המראה מתבונן בי, רוצה להכיר ולחקור
אותי, מתפלא אני ממנו, מפתיחותו, מהחשיבות שהוא נותן לי, ממבטו
החודר הרוצה להשתלב עם צרותי, עם בדידותי, רק בחלוף זמן רב
מבין אני שזו דמותי המשתקפת, במקום להרגיעני מבקשת היא להעצים
את הבדידות, את עיוורונה של האנושות. ההבדל העצום בין חקירותי
הלא פוסקות, לבין חקירה אחת לשנה של גורם חיצוני, קורע וחותך
כסכין חד, והפצע נשאר פתוח שנה אחר שנה...."

ידיו של טיילור נגעו בכתפיו של חורב, "אני מצטער, גם אני
עיוור, אך יודע אני להקשיב ולאחר מכן לדאוג, לדאוג לך."

חורב החזיר לו נגיעה קלה, קם, הסתובב והלך, וסערתו של הים
התאחדה עם סערתו הפנימית של טיילור.