שלום!
אני עודד ולפני כשנתיים נהרגתי
אני עודד ולפני כשנתיים נולדתי מחדש
"אוהבים אותך עודד, תמשיך לבוא"

לאחר שהערפד הראשון בא,
שאב ממני את חיי, ומצא בהם תענוג זמני,
עד טרפו הבא,
נשארתי רק גוף דומם, מהלך כחולם בהקיץ,
חיי ללא אישיות וכוח רצון,
מחפש את עצמי ולא מוצא.

ואז באו עוד ערפדים, הפעם כקבוצה.
הם לא לקחו ממני, הם נתנו לי,
נתנו לי את תרבותם, את אורח חייהם,
כפו עליי את מעשיהם, את דיבורם,
ואת המוזיקה המאפיינת את סוגם.
הרגשתי באותה תקופה רעב,
רעב שלא יודע שובע,
וככל שאכלתי רעבוני גבר.
ואז מצאתי את הדבר שיסיים את עינויי.
התחלתי להתנהג כמוהם, כמו הערפדים,
ללכת איתם בעדר, כולנו ביחד באותו כיוון.
אך שלא כמוהם, שאבתי את כוחי ממילים,
משירים מנגינות וטלוויזיה,
מדברים שנוצרו מרגשותיהם של אנשים.
בזמן שהם התחזקו בכך שנשארו ביחד.
הם יכלו להתקיים אך ורק בתוך קבוצה של אנשים,
ועד מהרה גיליתי כמה אני והם שונים.

לא רציתי להיות עוד צל, כמוהם,
צללים של אדם אחד,
אדם אחד שמרוב צללים הפך גם הוא לצל.
ידעתי שאני לא כמוהם,
ושוב יצאתי למסע של גילויי עצמי.
במסעי גיליתי דבר אחד,
הם אינם ערפדים, כי ערפד הוא מיוחד,
כל ערפד מפתח שיטות משלו וצד לבד,
והם היו ביחד, מתנהגים דומה, אם לא אותו דבר,
יותר היה חשוב להם האופנה ולא הבנאדם.
והם הולכים להם בקצב נגינה משותפת,
כל כך שונים אבל אותו דבר.
ואני לקחתי את השוני שלי ופיתחתי דרכים משלי,
ירדתי מהשביל הגדול שלהם ומצאתי אחד צדדי.
אני פועל לפי שיטותיי, הולך עם מוזיקה פרטית רק שלי.
אני הערפד האמיתי, זה שחי בבדידותו אבל מיוחד.
ועד שאמצא את עצמי אני נשאר לבד.
וכל עוד אני מחפש, אני אצעד בשביל שלי, בייסורי,
לפי המנגינה שלי. שר את שיר הערפד הנודד.

שלום! אני עודד ואני ערפד.
"אוהבים אותך עודד, תמשיך לבוא!"