"אני מאחר, אני עוד פעם מאחר" זה הדבר היחיד שרץ לי בראש בזמן
שאוטובוס מס' 66 הזדחל לו לאיטו ברחוב ז'בוטינסקי.

תמיד אבל תמיד זה קורה לי, סוף כל סוף זימנו אותי לראיון
עבודה, שהולך להתחיל עוד 26 דקות ואני תקוע באוטובוס הזה,
כמובן שאני לא צריך לתאר לכם את האווירה שיכולה להיות באוטובוס
מס' 66 באמצע הקיץ, ובמיוחד מה היא יכולה לעשות לבנאדם שלחוץ
כמו טיל להגיע לראיון עבודה, כל האנשים באוטובוס נראו כל כך
רגועים ושלווים, וזה מה ששיגע אותי עוד יותר, אני הייתי כזה
לחוץ והם היו כאלה שלווים, ההזדחלות האיטית של האוטובוס לא
ירדה לי מהראש, הרגשתי שאני היחיד באוטובוס הזה שרואה את חוסר
הצדק, איך האוטובוס הזה יכול לזוז כל כך לאט? איך אנשים לא
מתלוננים? למה הם פשוט יושבים שם מסתכלים אחד על השני כמו
חבורה של תרנגולות? זהו זה אני נמצא באוטובוס מלא תרנגולות,
תרנגולות שפשוט יושבות שם ומחכות. והנהג, הנהג נהנה לנסוע לאט
כאילו הוא מנסה לדחות את הבלתי נדחה את התחנה האחרונה, אבל זה
לא יפה, זה לא יפה לחשוב על אנשים בתור תרנגולות לפני שחיטה,
וחוץ מזה אני צריך להתרכז בראיון העבודה הזה, הוא יותר מידי
חשוב.

לאחר שתי דקות החלטתי שאם אני לא הולך לעשות משהו בנידון אז
אני על בטוח הולך להחמיץ את הראיון, יוזמה!!! יוזמה זאת המילה
שהייתי צריך להתרכז בה עכשיו. אז בצורה רגועה בלי שאף אחד
באוטובוס ישים לב לחצתי על כפתור ה"עצור", דרך המראה של הנהג
ראיתי איך הנהג מסתכל אחורה מחפש מי הפריע למנוחתו, איך ראו
עליו שהוא לא היה מרוצה מהעובדה שמישהו לחץ על כפתור שעוצר את
החיה שלו, בסוף הרחוב ייחלתי לראות את התחנה, נדחפתי כמה שיותר
קרוב ליציאה האחורית, בשביל שלא יהיה סיכוי שאני אחמיץ את
העצירה.

"סליחה בחור צעיר"
הסתכלתי ימינה, זה היה קול של אישה זקנה טיפוסית, הסוג הזה
שתמיד אפשר למצוא על קו 66 בדרך לרמת גן, עם האודם שלה בשפתיים
והשמלה משנות ה-60, חושבת שכול העולם שייך לה ולכלב הפודל שלה
שמת לפני 6 שנים מהתקפת לב, אני לא יודע למה אבל פשוט ידעתי מה
היא הולכת להגיד,
"סליחה בחור צעיר, אני לא רוצה להטריח אותך אבל אני יכולה לשבת
בבקשה?"
אלוהים יעזור לי
"אבל את כבר יושבת גברתי"
ציון עובדה זאת תפס אותה לגמרי בהפתעה,
"אההה נכון, אז אולי אני יכולה לעמוד אם כך?"
אלוהים אני חייב לרדת מהאוטובוס הזה.

הדלת נפתחה ואני מצאתי את עצמי קופץ למדרכה מרוב שימחה, החופש!
מרווח הנשימה! הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, רציתי לעוף כמו ציפור
גבוה גבוה מעל שמי רמת-גן ולחרבן על כל האוטובוסים של קו 66.

אבל כרגע היו לי דברים יותר חשובים, יש לי עוד 22 דקות עד
שהראיון שלי יתחיל, כל מה שאני צריך לעשות זה למצוא את רחוב
אבא-הילל, ואז אני אהיה פחות לחוץ, זה חשוב מאוד להגיע לראיון
עבודה לא בלחץ, וגם בלי שלפוחית מלאה. (תאמינו לי אני מדבר
מניסיון)
אז בכול מקרה בלי לבזבז הרבה זמן התחלתי לשאול כל מיני אנשים
שמצאתי באמצע הרחוב. האכזבה שהופיעה על פניי לאחר שהבנתי
שהרחוב שאני מחפש לא בדיוק מוכר לכול האנשים הייתה גדולה, למען
האמת לא שאלתי את כל האנשים ברחוב, אני קצת סלקטיבי בקטע
הזה,אתם אף פעם לא יכולים לדעת על איזה טיפוס אתם עלולים
ליפול, למשל הייתה שם אישה ברחוב שאם אני הייתי שואל אותה איפה
רחוב אבא-היילה אז היא הייתה על בטוח מסיתה את הנושא ומתחילה
לדבר איתי על הבעיות שיש לה בבית עם הבעל ואיך היא לא מצליחה
לגדל שתיל אחד כמו שצריך, או שהייתה שם בחורה שווה כזאת שאם
שואלים אותה איפה אבא היללה אז היא עונה בצורה כזאת
"מה אני נראית לך מודיעין"
אז לא שאלתי את כל מי שהיה ברחוב, למען האמת שאלתי רק איזה ילד
אחד והוא היה בכלל עיוור, ניסיתי להסביר לו אם הידיים ואפילו
דיברתי לאט אבל זה לא עזר הרבה, לאחר שתי דקות הוא ביקש לגעת
לי בפרצוף, הסברתי לו שאני לא חושב שאנחנו בשלב הזה במערכת
היחסים שהוא יכול לגעת לי בפרצוף, הוא די היה מבואס מהקטע.
בגלל קטעים כאלה אני לא שואל כל בנאדם ברחוב, תאמינו לי צריך
להיזהר מהדברים האלה אתם אף פעם אתם לא יכולים לדעת לאן שאלה
תמימה כמו "סליחה באיזה כיוון נמצא רחוב אבא היילי?" יכולה
לשאוב אתכם.

לאחר 6 דקות כשלא הצלחתי למצוא מישהו שיוכל לגאול אותי
מיסוריי, התיישבתי על המדרכה מרוב ייאוש, הרגשתי איך לאט לאט
הייאוש אוכל אותי מבפנים עד שעוד מעט לא היה נשאר ממני כלום,
ואז זה קרה.

"סליחה, סליחה בחור צעיר, אמרת שאתה מחפש את הרחוב אבא הייל?
אני יכולה לקחת אותך לשם"
הרמתי את הראש, אבל לא היה אף אחד סביבי, ואז שוב פעם שמעתי
מישהו קורא אלי
"סליחה בחור"
התחלתי להילחץ טיפה בגלל שהרגשתי שהנבואה שאימא שלי תמיד אומרת
הולכת והופכת למציאות, ושסוף סוף נדפק לי השכל, אבל שנייה אחר
כך שמעתי עוד משפט.
"אני פה למטה, מצד שמאל שלך."
הסתכלתי למטה, הייתה לידי מצד שמאל של הרגל שקית, שקית של
זבל.
"סליחה את פנית אלי?" הרגשתי די מטופש אבל זה הדבר היחיד שיצא
לי מהפה.
"כן, למה אתה רואה עוד מישהו בסביבה?"
"לא אבל את שקית זבל, וזה קצת מוזר כששקית זבל פונה אליך באמצע
הרחוב"
"סליחה? שקית זבל, איזה חוצפה, אני לא שקית זבל תודה רבה לך,
אני שקית סופרמרקט" הרגשתי שפגעתי בה איפה שהוא.
"סליחה אני נורא מצטער לא התכוונתי להעליב" באמת הרגשתי רע,
אני לא אוהב לפתוח שיחה על הצד הרע.
"אתה בטח לא מסתובב הרבה בסופרמרקט או מוריד את הזבל, נכון?
שמים לב, שקיות זבל הן בדרך כלל שקיות יותר גדולות ויותר עבות,
זה בשביל שהן יוכלו להחזיק מעמד יותר זמן תחת יותר משקל, שקיות
זבל הן כמו הכושים של עולם השקיות"
"אהה" אמרתי בפה פתוח.
"אבל מצד שני קח אותנו שקיות הסופרמרקט, אנחנו יותר קלות יותר
קומפקטיות, אפשר להשיג אותנו במהירות ובכמות, אנחנו מיועדות
לתפקיד אחד, וזה לספק את הצרכים של האדון שלנו לשעה חצי שעה
ואז זורקים אותנו"
"אהה אז אתם כמו 'בחורות צעירות מתאילנד' של עולם השקיות!"
אמרתי את זה בהרגשה טובה, כאילו עליתי על משהו. אבל היא דפקה
לי פרצוף, לא ידעתי ששקיות יכולות לעשות פרצוף כזה בכלל.
הרגשתי די רע עם עצמי.
"אז אתה רוצה שאני אראה לך איפה רחוב אבא הילל?"
"אהה, כן בטח, יש לי שם ראיון עבודה מאוד חשוב ואני מפחד שאני
אאחר אליו, אם את יכולה לעזור לי למצוא את הרחוב אז אני אהיה
אסיר תודה"
"כן בטח, הסופרמרקט שיצאתי ממנו נמצא ברחוב הזה" היא הסתובבה
אחורה, כאילו היא מנסה להבין איפה היא נמצאת.
"אני מרגישה שהולך להיות משב רוח לכיוון הרחוב אז תעקוב אחרי
בסדר?" ואז היא התחילה להתגלגל לכיוון הרחוב ואני אחריה.
התחלתי להרגיש שיש עוד תקווה, שיש עוד סיכוי שאני אגיע לראיון
העבודה הזה בזמן, ואז אולי דברים ייראו אחרת.
כל הזמן שהיא הובילה אותי הסתכלתי עליה, אני לא יודע למה אבל
משום מה היא נראתה לי מוכרת, כאילו ראיתי אותה באיזה שהוא מקום
אחר, זה היה נורא נחמד מצידה להראות לי איפה הרחוב ואפילו לקחת
אותי לשם, זה נורא יפה שמישהו מקדיש מהזמן שלו לעזור לאחרים,
זו תכונה יפה מאוד, הסתכלתי על השעון ונשארו לי עוד 16 דקות,
התחלתי קצת להילחץ, לעזאזל היא מזכירה לי מישהו או משהו.
"תגידי זה רחוק? יש עוד הרבה זמן?" את מי היא מזכירה לי לעזאזל
(הר במדבר יהודה)?
"אנחנו עוד מעט שם, רק צריך לחצות את הכביש הזה" היא אמרה
והסתכלה אחורה, באותו רגע הבנתי את מי היא מזכירה לי.
"תגידי אמרו לך במקרה שאת דומה לבחורה הזאת מהטלוויזיה, נו איך
קוראים לה?! מירב מיכאלי"
"באמת? לא, אף פעם לא אמרו לי. איך היא? שווה?"
"אההה... קצת שמנה אבל בסדר"
"דווקא מוצא חן בעיניי השם הזה, מירב מיכאלי" היא חזרה על השם
מספר פעמים כאילו היא נהנית לשמוע את עצמה אומרת את השם הזה.
"תגידי מה השם שלך באמת?"
"אין לי שם, לשקיות אין שמות, אנחנו עדיין לא הגענו לרמת
מודעות כל כך גבוהה"
"אהה, אני מבין" אמרתי בפה פעור, זה היה נורא מעניין ללמוד את
כל הדברים החדשים האלה.
היא עצרה מול מעבר חציה ואמרה לי שאנחנו צריכים להגיע לצד השני
של הרחוב, הכביש נראה כמו  נהר גועש, מכוניות עברו בו בלי הרף.
הסתכלתי סביבי במעבר החצייה, חיכו בו אנשים חוץ ממני ומירב,
כולנו הסתכלנו על הרמזור מחכים לפקודה שלו לחצות את הכביש.
"אתה תצטרך להרים אותי עכשיו, אני לא יכולה לעבור את הכביש
במהירות שלך לפני שהרמזור יתחלף" התכופפתי וביד אחת הרמתי
אותה, הרגשתי קצת מוזר להחזיק שקית ריקה באמצע הרחוב, הרגשתי
שאנשים מסתכלים אלי, אבל לא היה איכפת לי, מירב עזרה לי אז
הדבר הנכון שאני יכול לעשות זה לצפצף על האנשים במעבר חצייה
ולמלא את הבקשה הקטנה שלה.
הרגשתי איך מירב מתנפנפת לי ביד בגלל הרוח זה היה די נחמד, עד
היום אני מצטער שלא הייתה לי תמונה של אותו רגע, הרגע בו
חיכינו במעבר החצייה.
הרמזור התחלף ואני התחלתי ללכת במעבר החצייה, כל האנשים האחרים
במעבר התחילו גם ללכת אבל הם היו מאחורי, אחרי המעבר המשכתי
ללכת לפי ההנחיות של מירב ופניתי ברחוב הבא.

"הינה הגענו לרחוב, אתה יכול להוריד אותי עכשיו, הבניין שאתה
מחפש בטח לא רחוק"
חיפשתי בעיניים שלי את השלט שמכריז על שם הרחוב בשביל לקבל
אישור רשמי שהגענו לרחוב הנכון, הרגשתי את החום בגופי מתחיל
לעלות.

על השלט היה כתוב: רחוב אבא הלל
<<66 - 166 >>

זה מצחיק עד עכשיו חשבתי שכותבים את השם של הרחוב "אבא היילל"
או "היילה" לא ידעתי שכותבים אותו כך. אני עושה הרבה שגיאות
כתיב וזה די מבאס כי תמיד מישהו רואה את השגיאה וישר קופץ על
המציאה מרוב אושר, אנשים תמיד שמחים למצוא שגיאה של מישהו אחר
זה נותן להם להרגיש טוב עם עצמם. זה לא יפה...

"איזה מספר בית אתה מחפש?"
"נראה לי שזה עוד שני בניינים קדימה" הרגשתי כל כך שלו בתוך
עצמי, אפילו לא עניין אותי מה השעה, ועוד כמה זמן נשאר לי, אבל
בכל זאת הסתכלתי בשעון ונשארו לי עוד 6 דקות.
"בוא אני אלווה אותך עד הכניסה" היא התחילה להתגלגל קדימה, כך
היא הייתה מירב, תמיד לוקחת יוזמה, תמיד רצה קדימה.
"תודה רבה לך, באמת תודה, אני לא יודע מה הייתי עושה אם לא
הופעת ועזרת לי למצוא את המקום, הראיון הזה נורא חשוב לי"
"זה בסדר גמור אני בטוחה שגם אתה היית עושה את אותו הדבר גם
בשבילי, וחוץ מזה לא היה לי מה לעשות"
הסתכלתי עליה כך איך שהיא מסתובבת לה קדימה "תגידי מירב, מה את
עושה יותר מאוחר היום? הראיון שלי לא אמור לקחת יותר משעתיים,
באה לך לשבת אחר כך איפשהו? אני מזמין, אני חייב לך לפחות את
זה." היא הסתכלה אליי ואני חייכתי, אני לא זוכר מתי הייתה הפעם
האחרונה שחייכתי כך למישהו.

"בכיף אין בעיה אני אחכה לך פה עוד שעתיים, הינה הגענו, פששששש
איזה בניין יפה!" היא הסתכלה בהערצה על הבניין, ואני הרגשתי די
גאה שאי הולך להתראיין בבניין הזה, הוא באמת היה יפה.

זה היה אחד מהבניינים האלה שבאמצע שלו יש זכוכיות שעולות עד
הקומה האחרונה ושאפשר לראות את המעליות, איך הן עולות ויורדות,
ולמעליות נכנסו ויצאו כל מיני אנשים שנראו חשובים ועסוקים, היה
שם איש העסקים עם העניבה והשעון החשוב שלו עם הגילוח המדויק
שלו כמו בפרסומת של ג'ילט, הייתה שם המזכירה החושנית עם הרגלים
שמגיעות עד השמים חלקות כמו בהתחלה, גם היה שם בחור אחד במדים
של אחת החברות האלה שמבצעת שליחויות בכל העולם, ההוא נראה שמח
מאוד וכל הזמן חייך, הוא  סחב איתו חבילה חשובה מאוד ונראה
כאילו הוא שורק לו לעצמו, גם הוא היה מגולח, גם אני הייתי
מגולח, מגולח כמוהם.

הסתכלתי על הבניין הזה "את יודעת אני הולך לעבוד שם" אמרתי
למירב "באמת, אני הולך לבוא בבוקר ולשתות את הקפה של הבוקר עם
כפית אחת של סוכר, לצאת לפחות 5 פעמים להפסקת עישון, לפטפט עם
החבר'ה שלי למחלקה"
איך שאמרתי את זה לקחתי כך צעד אחד לעבר הבניין הרגשתי שהוא
מושך אותי אליו
"ללכת לחתונות של איזה עובד בחברה מהקומה השלישית, לקבל את פרס
עובד מצטיין של השנה, להכיר את המתאמת מהקומה שלי."
עוד צעד אחד קדימה
"להסתלבט עם השומרים, ולהיות... להיות כמו כולם"
עצרתי, לקחתי נשימה עמוקה והתענגתי מהרעיון שרקמתי לי בראש.
"את מבינה מירב, יום אחד..." הסתכלתי למטה אבל מירב לא הייתה
שם, הסתכלתי לצדדים אבל היא גם לא הייתה שם, אז הסתכלתי
אחורה.

(עכשיו יש קטע של שקט, שום דבר לא זז לפחות לדקה, אז תפסיקו
לקרוא לשנייה, ותהיו במתח בסדר!!! בשביל להעביר את הזמן עד אז
אני אספר לכם שאתם עדים לטכניקה ספרותית חדשה שאני מפתח אותה
כרגע, לטכניקה אני קורא "לחכות דקה", אני מקווה שאתם נהנים
ממנה, היא אמורה להכניס קצת מתח ליצירה... עוד שנייה וזה נגמר,
אוקיי אפשר להמשיך)

הרגשתי צביטה חזקה בצד של הראש, לא האמנתי למה שעיניי ראו ולא
רציתי להאמין, הוא עמד שם כמרחק חמישה צעדים ממני מחזיק ביד
אחת פח גומי על גלגלים וביד אחרת הוא החזיק מקל ארוך ודק שבקצה
שלו היה מסמר, ואליו הייתה נעוצה מירב, היא נראתה כל כך ריקה
שם על המקל - כל כך חלולה.
הרגשתי שאני מתחיל לרעוד בכל הגוף, רוצח! הוא העביר את המקל
מעל לפח וביד השנייה שלו הוא תלש את מירב מהמסמר וזרק אותה
בפח, תזוזות היד שלו היו חלקות הוא ביצע את המלאכה במקצועיות,
היא נעלמה לה שם, לא שמעתי כלום זה היה כל כך שקט כל כך נקי,
הוא פנה שניה אלי וחייך כאילו להתגאות במעשים שלו לאחר מכן הוא
הפנה לי את הגב ופשוט המשיך במסע שלו.
ואני נשארתי שם עומד, רציתי לצעוק, רציתי לבכות אבל מי יבין
אותי, ומה זה עוד הקרבה של שקית על מזבח הניקיון של החברה
המערבית, ומה היא הייתה בכלל עוד שקית בעולם טובע שקיות.
לא עמדתי בזה ונפלתי לרצפה, התחלתי לבכות כיסיתי את פניי בידיי
והרגשתי איך הדמעות שלי יורדות לי על הפנים, מי ישמע בכלל את
צעקתי? למי בכלל איכפת, התחלתי לבכות.
"מירב.......  מירב!!!"

"סליחה בחור, הכול בסדר?"

לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני לא אראה אותה שוב, שלא אשמע את
קולה.

"בחור הכול בסדר איתך? אתה צריך עזרה?"

הסתכלתי למעלה עם עיניים אדומות, השמש סנוורה אותי לשנייה, אבל
בסוף ראיתי בברור את הפרצוף שדיבר עלי, אלוהים אדירים איך אתה
צוחק עלי....

זאת הייתה מירב מיכאלי