אני לא חושב שהייתי חוזר אחורה בזמן, אבל אולי... את יודעת,
החיים אומרים משהו אחד ואתה משום מה מנסה דווקא ללכת בכיוון
השני. למה אנחנו כאלה עקשנים? אני לא אוהב שאת שותקת.
את שם?

הכרתי אותה לפני שבוע. התיישבתי על הבר בפאב וחיכיתי לחצי ליטר
גינס שתעביר לי את מועקת היום הנוראית. כל אותו הזמן העיניים
שלי נעו לעבר האנשים שהיו בפאב. לצערי מספר האנשים היה מועט,
מה שגרם לעיניים שלי לחזור להביט לברמן בעיניים, במבט של כלב
עצוב. נאלצתי לחכות עשר דקות עד שהבירה תגיע. אפשר לחשוב שהוא
הלך לייצר אותה או משהו.
שלוק ראשון, המחשבות מתחילות לחזור אחורה בזמן, מזכירות לי את
כל מה שעבר עלי היום. איך לפני שעתיים הילה ואני שכבנו על הדשא
בפארק הירקון. שם בדשא, בשקט הרגשתי מה זאת אהבה.
שלוק שני, הילה מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי עד כמה היא אוהבת
אותי. חייכתי חיוך דבילי ונשקתי לה על המצח. חיבקתי אותה בלי
לומר מילה. והיא, היא מזילה דמעה אחת או שתיים ומחבקת אותי חזק
כאילו אומרת שהיא לא רוצה שניפרד.
שלוק שלישי, הילה אומרת שהיא רוצה שניפרד.
אני שם את הבירה בחזרה על הבר, מביט ימינה ושמאלה, מקווה
שאנשים לא יראו אותי בוכה, ומנגב את הדמעה הראשונה שמבצבצת לה
מבעד למסך הקשיחות שאני מנסה להציג. אחריה הציצה עוד דמעה ועוד
אחת. זה לא מפסיק. אני רץ לכיוון השירותים עם היד על האף כדאי
שאנשים יחשבו שאני מצונן. אחרי הכל אני לא רוצה שיחשבו שאני
בכיין. חמש דקות לקח להם להפסיק. אוף.
חזרתי אל הבר, מתנחם בעובדה שיחסית חשוך ואנשים לא יראו את
האדום שהדמעות הותירו אחרי המבול. המשכתי ללגום את הבירה באי
חשק ורצון, והמרות של הדמעות מתערבבת עם הטעם המר של הבירה.
יצאתי מהפאב לא לפני שטרחתי לרוץ עוד פעם אחת לשירותים, שוטף
את הפנים ומחייך לעבר הבחורה שחיכתה להיכנס.

מנגב את הדמעות ומתניע את הרכב, מקווה להגיע כבר הביתה ולשכוח
מכל מה שהיה. דפיקה על החלון שנראה לי רטוב מגשם הדמעות. אני
פותח את הדלת שמצידו השני של הנהג. היא התיישבה על המושב
שלידי, מחזיקה לי את היד ומלטפת אותה, כמו שאמא היתה מלטפת
אותי כשהייתי חולה. אני מרכין את ראשי אל עבר כפתה ובוכה. אני
יודע שדמעות לא זולגות מלמטה למעלה, אז הנחתי שגם היא בוכה על
משהו. לא דיברנו, פשוט ישבנו בתוך האוטו ובכינו, זוג זרים
שמבטם נפגש בתור לשירותים.
צלצול הטלפון הקיץ אותנו ועל הצג הופיע שמה של הילה.
אני מביט מקרוב בלחצנים ולוחץ על אישור. בשנייה שהסטתי את
עיניי ממנה היא יצאה מהאוטו ונעלמה כאילו לא הייתה שם מעולם.
בינתיים קולה של הילה מדבר אלי כמו אלוהים.
מצטערת.
הטלפון התנתק כאילו לא הייתה שיחה מעולם. כיביתי את המנוע
ושבתי אל הפאב, מקווה לפגוש אותה שוב.
התיישבתי על הבר בפאב וחיכיתי לחצי ליטר גינס שתעביר לי את
מועקת היום הנוראית. כל אותו הזמן העיניים שלי נעו לעבר האנשים
שהיו בפאב. לצערי מספר האנשים היה מועט, מה שגרם לעיניים שלי
לחזור להביט לברמן בעיניים, במבט של כלב עצוב. נאלצתי לחכות
עשר דקות עד שהבירה תגיע. אפשר לחשוב שהוא הלך לייצר אותה או
משהו.
שלוק ראשון, המחשבות מתחילות לחזור אחורה בזמן, מזכירות לי את
כל מה שעבר עלי היום. איך לפני שעתיים הילה ואני שכבנו על הדשא
בפארק הירקון. שם בדשא, בשקט הרגשתי מה זאת אהבה.
שלוק שני, הילה מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי עד כמה היא אוהבת
אותי. חייכתי חיוך דבילי ונשקתי לה על המצח. חיבקתי אותה בלי
לומר מילה. והיא, היא מזילה דמעה אחת או שתיים ומחבקת אותי חזק
כאילו אומרת שהיא לא רוצה שניפרד.
שלוק שלישי, הילה אומרת שהיא רוצה שניפרד.
שלוק רביעי, היא מחבקת אותי.
שלוק חמישי, היא נעלמת.
שלוק שישי, הילה אומרת שהיא מצטערת.

על מה את מצטערת, על מה? את בכלל יודעת על מה את מצטערת? אני
מדבר אל הילה כאילו היא שומעת אותי.
אני לא חושב שהייתי חוזר אחורה בזמן, אבל אולי... את יודעת,
החיים אומרים משהו אחד ואתה משום מה מנסה דווקא ללכת בכיוון
השני. למה אנחנו כאלה עקשנים? אני לא אוהב שאת שותקת.
את שם?