אני אף פעם לא יודעת ממה להתחיל לכתוב מכתב אישי, אני יוזמת
אותו כשאני מרגישה פתאום שונה ולא יודעת למה. הכל מעורבב
ומעורבל אצלי בראש וגורם לי להיות מסובכת עם עצמי.
הכל מסביב נשמע שמח וחזק מדי לעומת ליבי.

הלוואי והייתי מנצלת נכון את הזמן הניתן לי. אני מכירה את עצמי
רק במצבים הלא זוהרים שלי - אני ניביתי את ההרגשה הזאת חודשיים
לפני הפרידה, במחשבה שנשארו לי עוד 60 ימים בהם אני אוכל עוד
"להשתקם". זה אחד הימים בהם אני מתחילה לגלות סימני חרטה
כתוצאה ממעשיי, או יותר נכון - כתוצאה מאי-תפעולי.
מחר אני מקווה לקום ברגל ימין, אני יודעת שאני כבר לא אוכל
להתנהג כפי שאני רוצה - והכי מדכא זה שזה סותר את הרצון.
שני דברים, שני דברים אני רוצה להשיג, האחד - הוא כי אני
חייבת, והשני - הוא כי אני משתוקקת. את שניהם דחיתי עד לעשרה
ימים לפני הפרידה, ועכשיו אני עם טבלת הייאוש ביד הרועדת ולא
יודעת - במה להשקיע אנרגיות.
כבר הבנתי מה הבעיה הארורה שלי ואני עדיין שומעת קולות - עדיין
איני שלמה עם עצמי.
עדיין לא מסוגלת לתפקד - כי עצם העובדה שאני רואה אותו אבל לא
מדברת איתו אומרת שאני בריאה פיזית, הנה חידוש - אני לא בריאה
נפשית!