עוד מעט יחזרו הילדים מבתי הספר והגנים. הם שישה ויש עוד שביעי
שזה עתה התחיל לגדול בבטני. אתמול הם חגגו לי שלושים ואחד
אביבים. היום בבוקר כבר הסרתי את הקישוטים מהקירות ושוב אני
חוזרת לשגרת יומי. שולחן ארוחת הערב ערוך כבר. המרק מתבשל על
הכירה, כך גם הצלי. הם מספקים לאוויר ריח של בית. אם אמי הייתה
נכנסת אל המטבח כעת, אולי היא הייתה מודה סוף-סוף שדרכי היא
הצודקת. אבל ילדי גדלים ללא סבתא, בעלי חסר חותנים.

אני שומעת רעש עמום מהקומה שמלמעלה. כנראה ריחות המטבח חלחלו
אל על ובעלי מרגיש שכעת אולי הזמן להפסיק מעט את לימודיו
הקדושים ולספק את צרכי המזון. לעיתים הוא בוחר להישאר בחדרו
ימים שלמים ללא אוכל, לימודיו דורשים ממנו ריכוז מוחלט והוא
אינו יכול להתנתק מעימם. אסור לי להפריע לו בעוד הוא בחדרו וכך
אני מוצאת עצמי לעיתים מעבירה לילות במיטה ריקה, מצפה לבואו,
יודעת שנרדם על ספריו אבל לא מעיזה להפריעו.

רק לאחר שנקבע מועד לחתונתנו הוא העז לספר לי שהוא חולה סוכרת.
הוא פחד לאבד אותי, כך אמר. הדבר נגע ללבי. אני, שכל חיי
נשרכתי אחרי אנשים שלא אהבוני ושיקרו בשביל להשיג ממני דברים
שהשתיקה יפה להם, מצאתי את עצמי מקבלת את השקרן הזה שכזביו היו
למעני. הוא הרגיע אותי באומרו שהוא מיומן בכל הזריקות
והטיפולים שצריך הוא לעשות. אפילו היה לי קל יותר להתמודד בימי
הראשונים במטבחו של איש, כשבעלי אינו דורש טבחית מהוללת אלא
תזונאית פשוטה. הילדים דורשים לעיתים מיני מאפה וטיגון אותם
למדתי להכין. הוא רק דורש אותי ותו לא.

אמי, באחת משיחותינו האחרונות, אמרה לי שימצאו לי שידוך מקולקל
שכן אני חוזרת בתשובה ואין לי ייחוס כזה או אחר. "אמא" אמרתי
לה, "כל חיי בחרתי אנשים לפי מראה ומעט שנינות כשהזדמנה לא
הזיקה. וראי לאן הגעתי. תני לי את הפגומים, את המקולקלים, רק
שירצו בי ונחיה כבעל ואישה". הייתה עוד שיחה אחת אחרונה אחר
כך. היא צעקה שהיא לא רוצה שהבת שלה תיקבר בבגדים שחורים ופאות
בתוך מטבח ובהריון תמידי. והנה אני כאן, כפי שתיארה וכולי
קורנת אושר. ילדי אוהבים אותי, בעלי תלמיד חכם השוקד על תורתו
יומם ולילה ואני בעלת משפחה בירושלים עיר הקודש. מה עוד צריך
אדם לבקש ?

רעש נוסף בוקע מהתקרה. אני תוהה לשניה מה הוא עושה שם ואז
נזכרת בסיפור שסיפרה לי הרבנית. יש תלמידי חכמים שמרגישים שאין
הם מרוכזים דיו בשקידתם ולכן הם מכים על ראשם בספר. כנראה בכך
מדובר. אולי הבדידות היא שגורמת לזאת, תהיתי לעצמי אז. אולם
כעת אני יודעת שלא כך הדבר. אני לבדי מרבית שעות היום, משעות
הבוקר המוקדמות, אז יוצאים ילדי לדרכם ובעלי מסתגר לו בחדרו או
הולך לעסקים כלשהם, ועד לערב, אז ישובו הילדים, שעת ערב זו
שעוד מעט נכנסת. שקידתי על עבודות הבית אינה נפגמת.

לעיתים אני יוצאת לעשות קניות בשעות הצהרים. איני מתרחקת
מהבית. בין הירקן למכולת אני משלימה את כל צרכי המשפחה
החשובים. פעם שמתי לב לכך ששיחה על טיב העגבניות יכולה להיות
השיחה היחידה שאני מנהלת בשעות היום. חברות חדשות לא עשיתי
לעצמי. בתחילה הרגשתי פגועה מיחסן של שכנות ואמהות ילדים
אחרים, אשר היו דנות איתי רק בעניינים חשובים ומתעלמות מאישה
מופקרת בעברה. אילולא בעלי, שעל-אף מחלתו היה לו שם וכבוד
בשכונתנו, מי יודע מה היה קורה לילדי. אמי הזהירה אותי מכך.
היא יעצה לי באותה שיחה אחרונה שעלי להתחתן עם חוזר-בתשובה.
"אם כבר לבד, לפחות שיהיה מישהו שיבין אותך ויסבול כמוך" היא
אמרה. אבל כל כך שמחה אני על בעלי. לא הייתי רוצה להתחתן עם
אחד שכבר ידע את הבלי העולם, שייאבק בפיתויו והרגליו הרעים
כמוני. לא חזרתי בתשובה לשם כך. כאן טמונה, אני יודעת, גם
תשובתי לעצמי. לא חיפשתי שיקבלוני כי אני עצמי לא מקבלת את
עצמי. כל שחשוב לי הוא ילדי ושמו של בעלי ייתן להם את מה
שלעולם לא אוכל לתת. אני מסתפקת לי במיטתי הצרה, במטבחי החמים,
בשבתות בהם יש לי את הזמן להקדיש לכל ילד יותר ממספר דקות
מועט.

עוד רעש עמום יוצא מחדרו של בעלי, זה השוכן קומה מעלי. בעבר,
כשגרתי לבדי בלב תל-אביב, הייתי נחרדת מכל רעש שכזה, בייחוד
בלילות ריקים והיו רבים מדי כאלה. ידעתי שמדובר בחתול או דלת
נטרקת בביתו של שכן, אולם דמיוני היה מוליך כבר למחשבות על
פורצים, אנסים ושאר חורשי-רעות המטפסים כעת אל תוך דירתי הקטנה
כדי לבצע את זממם. כעת, כשאני בשכונה קטנה ושלווה, הרחק מעין
הקהל וביתי תמיד רוחש בשעות החשיכה אנשים וילדים, הפסקתי
לדאוג, הפסקתי לסגור את עיני בחוזקה ולחבק גז מדמיע לאורך שעות
שלמות של חוסר שינה.

מוזר לי שאני מהרהרת על דירתי הקטנה. כמה סבל הביאה אותה דירה.
שותפות באו והלכו, יש והיו מסוממות או סתם ממלאות את הדירה
בעשן סיגריות חונק, יש והיו גונבות ממני בגדים או פריטים אחרים
שכה אהבתי לצבור. לבסוף ויתרתי עליהן וספגתי את נטל שכר הדירה
הפרוע, שעבודתי התובענית בקושי סיפקה. ובקושי הייתי בדירתי
עצמה, מלבד מעט זמן בין ערביים ולילות של שינה. היא התמלאה לה
בספרים, בגדים, תקליטים ועוד מיני דברים שלא היה לי צורך אמיתי
בהם וכעת, בסגפנותי המבורכת, כל הדרוש לי הוא ספר תהילים קטן
ועותק של 'צאנה וראנה'. אמי לקחה חלקים מתכולת הדירה אליה,
בטענה שהם יזכירו לה את בתה הקטנה האובדת, שאולי יום אחד תמצא
את דרכה חזרה. חילקתי את השאר לחברותי לשעבר ואת הנותר זרקתי,
שכן מצאתי את דרכי חזרה וכעת כשאני כאן בין קירות לבנים, ספרי
תורה וכלי מטבח, אני שלווה.

זעקה ? האם שמעתי זעקה ? איני בטוחה אולם עלי לבדוק. הן ייתכן
שבעלי במצוקה, ייתכן שמחלתו מכה בו ופיקוח נפש ידחה את איסוריו
המפורשים.

עוד אחת. אני שמה פעמי אל חדר המדרגות ואז בולמת את עצמי. אולי
מדובר בפורץ והוא הפליא את מכותיו בבעלי ? עלי לברוח שכן מי
יישאר אם גם אותי יבקש הרוצח. אולם אני אוזרת עוז ומטפסת במעלה
המדרגות, שכן לא אתיר לו לפגוע בבעלי. כל כך חלש הוא ורופס, כל
כך קשה היה לי להסתגל אליו, לגופו הגמלוני, לחוסר נסיונו
בהלכות משפחה וזוגיות וכמובן שבין הסדינים, למבוכה הראשונית
שלו לגעת בי, לדרישתו שנתפשט בחושך בליל כלולותינו ואילך. כל
כך קשה היה לי אבל כל כך קל להתרגל לכך שאין להנאות המין את
המקום המרכזי שהיה להם פעם ואת מקומם תפסה המשפחה. גם כשלעיתים
נדמה היה לי שבעלי מנסה לעשות דברים החורגים מהמצווה, לא הייתי
מקבלת זאת אלא נשארת שכובה על גבי, יודעת שאין עוד מקום להבלים
ממכרים שכאלה.

אני מגיעה אל הדלת. "אתה בסדר ?" אני שואלת. "לא" אני שומעת
לחישה. "עזרה". אני פותחת את הדלת ורואה אותו שוכב על הרצפה על
ביטנו, מכנסיו מופשלות. מזרק האינסולין שבור וריק. על השולחן
חוברות תועבה מפוזרות, חלקן נפל על הרצפה. כעת אני שמה לב שלא
רק מכנסיו מופשלות כדי להזריק את התרופה לירכו, אלא גם
תחתוניו. אני יוצאת את החדר וסוגרת את הדלת. עוד מעט יחזרו
הילדים ועלי להגיש להם את ארוחת הערב.