[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בחצר בית הספר נתלה כרוז שכתב אחד הילדים:
'תתפסו מחסה כשהמורה מפליצה! היא סאקרית בודדה! תשכחו מלאכל
בחושך, היא תגיח לפני שתגידו ג'ק רובינסון ותפליץ לכם בפנים.
מורה מטורפת! כלב רע! חיה רחרחנית! סנדוויץ ממוזל!
בעטתי בה והמשכתי בדרכי. היא לא ידעה מאיפה זה בא לה. בעטתי בה
ישר בתחת והיא הפליצה כמו כלב. כלב מטונף! עקב ממוזל! הוא
הצליח לברוח לפני שהשיג אותו הניחוח המצחין ואני ברחתי כמו
ליצן שנתפס באונסו איזה כליה תמימה.'

המורה! הייתי נותן הכל כדי לראות אותה מחרבנת. היא מפליצה כמו
מלכת הסרחון. היא מלכתי היחידה. זו אישה להתפעל ולהתפלא ממנה,
כמו שאתה מתפעל ומתפלא על החיוך המכוער של המונה ליזה. איך הוא
יכול להיות כל כך עקום ועדין איכשהו ישר אני שואל את עצמי? איך
היא יכולה להפליץ כך, כמו מלכת הסירחון, ולא לברוח. איך אישה
יפה ועדינה כל כך עם שיער של חתול סיאמי מסריחה ככה כמו כלב
מלוכלך בסמטה מטונפת ולא בורחת או זזה אפילו ממקומה. בנצח
נחושה ללא הנדת אף אף.
'זה חלק ממנה. ככה היא. יפה ומכוערת.' אומרים כולם. אתם באמת
מאמינים לזה? יופי מושלם וכיעור מושלם לא מתקיימים יחדיו באחד,
אז אני הולך לחפש אחרי זה בביוב. ומה אני מוצא שם, נחשו אתם?
התחתונים של המורה, ספוגים בריח מייגע של ספונג'ה. אלוהים! היא
משתמשת בתחתונים שלה בתור סמרטוטים! מה אתם אומרים על זה?
התחתונים שלה הם המקום שבו מתערבים היופי המושלם והכיעור
המושלם. סנטימטרים בודדים מפרידים בין השלמות המרהיבה של הכוס
שלה לבין הריח המחריד של האנוס שלה. כל זה נאלצות לספוג
התחתונים שלה. הן לא יודעות אפילו. הן בגן עדן או בגהינום?
התחתונים המסכנות לא יודעות היכן הן נחתו. מי זה שם למעלה, פרה
משוגעת או בת זוגו של קופידון? מהתחתונים של המורה אפשר להבין
את הקיום כולו, על כל סתירותיו, על כל חוסר האפשרות שבו.
התחתונים שלה הן יצירה אורגנית. אתה מריח אותן ומרגיש גוף! נפש
!מאטריה! רוח! חול! אתה נבלע בתוך חושניות קאנטיאנית
ואפוליניות בודלריאנית. התחתונים שלה הן האפשרות שלי להתקרב
לשורש המציאות. הן האלוהים הקטנים שלי פה בעולם הזה. אינסוף
המכיל בתוכו את כל הניגודים. מהצבעים והנוזלים שנספגו בהם ניתן
ללמוד היסטוריה, כימיה, אלגברה ושירה! כשאני מריח אותן אני
חושב על קטולוס. אלוהים, האנוס שלה והכוס שלה מקיימים אהבה אחד
עם השני. אני בטוח בכך. כביכול זה בלתי אפשרי כי שניהם קולטנים
ורוצים לקלוט ואין להם דבר לתת, אבל הם מזדיינים ברוח, סקס של
רוחות, של ריחות, של מעבר מידע מרענן. יופי מומר בכיעור,
סירחון בנקטר, פסולת ביצירה חדשה. ובאמצע טמון לו החור הקטן
הנוסף, מיתמם כאילו אין לו חלק בכל המסיבה. הוא זכר, זה ברי לי
כשמש באוגוסט. הוא וויאריסט, הוא צופה, טום המציץ, ג'ני קאם!
איזה שמות לא נתתי לו. הוא הממוזל מכולם! אורגיה אדירה של
מהויות מתרחשת למול עיניו של הצנום המצומק הזה.  
ועם יצירות האומנות האלה, שיכולות להפיח בכל כופר אמונה יוקדת
ולהביא כל גבר חסר חת ליללות חסרות מובן, עם פסגת האנטומיה
הרוחנית של מיליארדי שנות אבולוציה, עם זה היא מנגבת את הרצפה
בבית. היא לא מטורפת, היא פשוט מציאותית! היא יודעת שכולנו
רוצים לדעת אותה. שאנחנו מפשפשים לה בביוב שהסוף של זה חייב
להיות פיצוח סודות יקומה, סודות אי הפסת הניגודים. אז היא
שוטפת בהם. כשהיא עושה ספונג'ה היא מוציאה לפועל תוכנית להשמדה
אינסופית. כל הבית שלה מלא בריחות של התחתונים שלה. ביקור אצלה
זה ביקור בארמון מתרקב, כל איבר וכל חפץ בביתה משוח בריחות
אבריה האינטימיים. זה לא נפלא! בבית שלה אתה מריח אותה בכל
מקום. אירוטי כמו אפרודיטה, מצחין כמו הפיסטוס. החלונות
סגורים, שדבר לא ימלט, לא חוט אחד של ריח שיסגיר תוכה אל
העולם, ביתה הוא מקלטה ומקלטה הוא משכן האינסופי. נוצרת שם
אנאקלסטיקה בין הריחות השונים, זה כמו קרן לייזר שמסתובבת בתוך
היכל של מראות ומכפילה את עצמה לאינקץ, הריחות מגיעים לקצה
הקצוות, למקום ממנו איש לא חוזר. להריח אותה זה כמו להריח את
כל העולמות יחדיו. זה האלף אינסוף של הריח.
'המורה!' אני קורא בכיתה וכולם מסתכלים אלי בסקרנות. 'מתי אפשר
לבקר אותך בבית?'
'אתה יכול לראות אותי פה במשרדי שבבית הספר.' עונה היא
באדיבות, אך אין בכך להטעותי, את כוונתי יודעת היא היטב
ומאחורי אדיבותה מסתתרת נחישות והחלטיות של מדוזה אימתנית.
'אבל זה משהו אישי המורה. אני לא רוצה לדבר על זה בבית הספר!
אני רוצה שנדבר על זה אצלך.'
זהירות! היא מתרגשת! פניה רועדים. עוד מעט היא מפליצה עלינו
וכולנו נחנק למוות. כל התלמידים מביטים במתח. כמה מתרוממים
מהכיסאות!
'היא מפליצה!' קורא מישהו באימה, כבר לא יודעים כלל מי זה,
מהומה השתלטה על הכל, כולם מתרוממים כאחוזי תזזית, ילדים
צונחים מתחת לשולחנות וזוחלים אינדיאנית לכיוון היציאה, אחרים
סותמים אפם באצבעותיהם ורצים בדחיפות אל הדלת, שם בהתגודדות
גדולה דורכים הרצים על הזוחלים, מספר תלמידות נופלות ואני בזמן
המהומה מנשק את מלכת הכיתה ורץ כל עוד נפשי בי לכיוון משרדה של
המורה. המסדרונות מתמלאים בתלמידים מבוהלים.
'שוב המורה שלכם הפליצה?' קוראים לעברנו בלעג כמה מתלמידי
הכיתות העליונות שחזרו מן האחות. מה הם מבינים? מה הם מבינים
בתשוקה שבין מורה לתלמיד? שבין רוצה לתת לבין רוצה לקבל. שהיא
המקור העליון של כל הדברים כולם. כשהיא מפליצה זה נורא, אני
מודה, אבל לא נורא יותר מאלוהים בכבודו ובעצמו. היא נוראית
משום שהיא כל הדברים עצמם. ולכן אנחנו לא מסוגלים לשאת את
הנאדים שלה. אלו גיחות של האינסוף לתוך המציאות האומללה של בית
הספר היסודי שלנו, נאדים מופלאים במלוא מובן המילה, כמעט אקרא
להם נאדים קדושים!
'למה לא מחליפים אותה כבר, היא מסריחה את כל הבית ספר.' אומר
תלמיד אחר. 'אני לא מבין את זה.' לך תסביר לבני זונות האלה. לך
תסביר לה שהאישה הזו מכילה בתוכה עולמות שלמים, שהיא יצירה חד
פעמית של אומן המציאות.
'יש לה גאזים.' אומר אחר 'הם מחפשים דרך להעיף אותה, אבל אי
אפשר להעיף אותה על גאזים!'
מהכיתות פורצים לפתע תלמידים אחרים מתנשמים ומתנשפים 'שוב פעם
היא הפליצה? מה קרה הפעם?'
חיכיתי לה ליד המשרד, פניה היפות עצובות כל כך. אבל בהבעתה לא
היה אף קורט זעם, רק עגמומיות.
'מה אתה רוצה ילד?' היא שואלת אותי 'למה אתה רוצה לחשוף אותי
בערוותי. אתה נהנה להשפיל אותי ככה.'
אני מסתכל עליה כמה שניות בתדהמה. כשהיא פונה אלי במילים זה
כמו לראות חיזיון, הגה לא נפלט מפיך.
'על מה רצית לדבר איתי' היא רוכנת אלי ומחייכת, נוגעת באצבע
עדינה בלחיי הסמוקה 'אני מקשיבה עכשיו. למה אתה רוצה לבוא אלי
הביתה? תבין שיש לאדם צנעת פרט. ביתי הוא מבצרי.'
אני אוזר אומץ, מושיט את ידי ותופס בידה שלטפה את לחיי. אני
נועץ בה את המבט הכי נועז שברשותי.
המורה מחייכת בחיבה וביישנות. 'מה קרה? למה אתה נבוך. אתה מפחד
ממני.' אני מרגיש את הזיעה הקרירה של ידה מתאחדת עם זיעתי שלי,
כמו תרכובת של עונג מרוכז.
'המורה, אני רוצה להכיר אותך יותר טוב. את חשובה לי!' אני קורא
לעברה והיא מצחקקת לעברי.
'הו, הו, הו... לו רק הייתי שומעת את זה מיותר תלמידים. רוב
התלמידים פה בבית הספר לא מעריכים את דרכי ההוראה שלי.'
'אבל אני כן, מורתי. לימדת אותי כמו אבי ואמי יחדיו, כמו
שאלוהים והשטן לימדו ביחד לקח את איוב כך לימדת אותי לבד מא'
ועד ת'. אני שלך ורק שלך, היי שלי.'
המורה מצחקקת כילדה נבוכה.
'תבוא לבקר אותי היום בשעה חמש אחה"צ בבית ונראה איך אפשר
לעזור לך.' היא אומרת.
האם היא מתכוונת לכך ברצינות. מה היא תעשה שם איתי. אנשים
מבוגרים הם לא צפויים כמו קפיץ מתוח ואני שביר כאספרגוס דקיק
בקילופו. לפתע אני מתמלא באימה. אבל לפני שאני מספיק להגיד
משהו המורה כבר אומרת לי שלום יפה, ואולי אני סתם איטי אבל היא
כבר נעלמה במסדרון.

הבית שלה מלא ריחות כמו בוסתן באביב שנמשך מאות שנים, אביב
הריקבון והבאשה. היא לבושה בשמלה לבנה. אני יושב על הספה והיא
מולי. אני שואף לתוכי את הריחות כולם, לא רוצה לעזוב לעולם,
מנסה להבין, לנתח, לפרש כל חוט של טעם וכל צבע של איכות.
היא אומרת משהו ואני אף לא מקשיב. כולי בתוך הטעמים. האוויר
כהילולה של סעודות, כאורגיית אוהבים, כמלחמת אזרחים עשנה, כשדה
מוריק בו מצחינות אלפי גופות.
'המורה, למדי אותי עליך. אני רוצה ללמוד ממה את מורכבת. מה
אכלת היום ומה אכלת אתמול? עד לתוכך אני מוכן לחדור, ואף מבלי
להכנס. רק ממה שאת פולטת אני מכיר את תוככך. הנה חולף פה שוב
מולי ריח ריקבון, האם זה כרוב או שמא סלק מאתמול? אל תספרי לי
דבר, הס! אין להגות מילה! באתי להטיב לך, לא באתי להרע. תוככך
יספר לי סיפורי לילה טוב ואדע את כל קרבייך! אם תנסי להסתיר
ממני דבר, אדע זאת מיד! ריחותיך המופלאים יגלו לי באחת. הם
ידידי המקרבים בינינו, אל תהיי את אוייבתי. גם בנפול גשם
משמיים לא ימחו ריחותייך מזכרוני. אחרים לועגים לך, לא אני, חס
ושלום! אני יודע לבטייך ותוכך מתמול שלשום! לו נתת לי רק סימן
אהיה אני אחד מריחותיך, אקריב לך שתערבלי אותי באותם מעי פלדה
הגורסים המציאות ומחברים ממנה יצירה. הס! לא הגה! כל מילה כאן
היא חילול! בביתך דממת ההיכל צריכה לשרות, דממת הכהנים. כל
מילה תחטיא את מטרתה וכל הגה יטנף את האמת הצרופה. הבה נצא
לגן, אינני מסוגל עוד לסבול את האינקץ, חשק לאוויר צח מריאותי
מתפרץ.
בגן היא מתערבת נפלא עם ריחות האביב.
'על מה רצית לדבר איתי. קשקשת כל כך הרבה ועדיין לא גילית לי.'
היא מצחקקת ועולה על הנדנדה.
'על שום דבר מלבד מה שנאמר בלוא הכי, נדמה לי שמיצינו. את
חושבת שאולי אני צריך עזרה בלימודים?'
'נראה לי שאתה מסתדר די טוב.'
'אז אני אלך עכשיו, אני צריך לחזור הביתה. אבל אם תרשי אני
אחזור עוד בעתיד.'
'אצלך לא תעזור כל התנגדות, נדמה לי.'
ואני רץ מתנשף הביתה מאושר בגורלי, מורתי היא שלי! מורתי היא
שלי!

כסיל לא יבין, באמת שלא. דבקות כזו במורה היא דבר ששאר
התלמידים כלל לא מסוגלים להבין. אנחנו יושבים ומישהו שואל מי
המורה האהובה עליך. אז כל אחד אומר שם של מורה. אבל אף אחד לא
נוקב בשמה של מורתי. ואיזה אהבה יש להם, התלויה בדבר, קליפת
השום, בטל דבר בטלה האהבה. אז אני נוקב בשמה של מורתי, והם
צוחקים 'איכס! יה מטורף, המסריחה הזאת! אתה צוחק עלינו.'
'אני לא צוחק. מה שאתם קוראים סירחון הוא בשבילי עונג צרוף.'
איכס, יה מגעיל!' הם קוראים. מה הם מבינים. כשהיא עוברת
במסדרון לפעמים צועק מתוך אחד הכיתות איזה תלמיד 'איפפף!'
ומסתתר מיד בתוך כיתתו. היא אפילו לא מעניקה לו מבט.

'מורתי,  עלמתי, חמדתי, כלתי. אני כותב לך כי אני כבר מיואש
מהאפשרות שאהיה אחד איתך. חשבתי שהשהות איתך יחדיו תספיק, אך
נדמה שיש בינינו עולמות שלמים. את המייצרת ואני רק הקולט. את
האינסופית ואני רק הפרשן. כשאנחנו אצלך בבית אני לא יכול להמנע
מהרושם שלמרות שאת מוחמאת מאוד מתשומת הלב שלי, למרות שאת
מעריכה באמת את יכולתי להעריך את דקויות ריחניותיך ורוחניותיך,
הרי אני עדיין בשבילך רק צופה תמים, תלמיד צעיר. השמעת פעם על
תלמיד שעלה על מורהו? זה מגוחך, אני יודע. עליך לא אוכל לעלות
לעולם. נפלתי ברשתך ואת אינך עוזרת לי לקום. מורתי ועלמתי,
עלמתי וכלתי, כלתי ומותי.'

'אלכס היקר. אני מבינה למורת רוחך. אתה אדם צעיר ורגיש מאוד.
הטית אף ואוזן לתוככי. ידעת להעריך את פנימיותי העמוקה ביותר,
גם שהפנו לה כולם את גבם. לעולם לא אשכח זאת. עם זאת עליך לדעת
שאני אישה שהגיעה לפורקנה ואני מחפש גבר שהגיע לפורקנו.'

'מה הכוונה מורתי. אם הטיתי לך אפי הטי לי את ידך ותגלי שהגעתי
לפורקני, אני מפורק כמו סובארו במשחטת רכב. האם רק לקומתי
הנמוכה יודעת את לשים לבך, ומה עם מילותי המנחמות. הרי רק בי
מצאת לראשונה את האדם לחזות בעצמך כפי שהיה ראוי.'

'אני מצטערת אלכס, זה לא ילך. אתה חייב ללמוד לחזור
ללימודים.'

'שכינתי, מורתי, כלתי, רעיתי, חמדתי, אהובתי, יונתי, תמתי,
אחותי, קול דודי דופק, פתחי לי.
נ.ב. מחר אעדר מביה"ס עקב נסיבות משפחתיות.'

'אלכס, אני מצטערת, אני מצטערת. אני שלך. התגעגעתי אליך ונחלתי
אכזבה. העולם כולו כישלון ואתה הצלחה אחת בודדה. איזה נסיבות
משפחתיות הפרידו בינינו, אלכס, ספר לי יקירי.'

'בואי אלי היום אחרי הצהריים ואראה לך מאיפה משתין התלמיד.'

כשאנחנו אחד בזרועות השניה אני כאילו בכל המקומות כולם. אני
עוצם את העיניים ומריח את החזה שלה. אנחנו אחד. אינסוף
וסופיות, טקסט וקורא, מצווה ומעשה. מי יעז ויקרא  תגר על אהבת
המיואשים וחסרי התקווה! כל שאינו מכיר אותנו לא הכיר עונת
זיווג טובה!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רצח גנדי?
אתה צוחק עלי
זה לא קרה כבר
פעם אחת?





לו יהי, חווה
דהזאבו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/03 5:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה