הם יצאו לאט  לאט מתוך השחור של הקירות, שרים את השיר העתיק
שלהם, הם זחלו עלי לוחשים אלי סודות שאסור לגלות, זה הם ואני,
וזהו.
האצבעות הדקות שלהם מלטפות את פניי, קרות, מעבירות בי צמרמורת
מכאיבה ונעימה כאחד, תלכו רציתי לצעוק להם, תעזבו אותי בשקט,
אני לא מקשיבה לכם יותר.
אבל ידעתי שזה לא יעזור והם עדיין יישארו, אז לא צעקתי
והתמכרתי לקולם המפתה שלחש לי באוזן.
רציתי לנער אותם אבל הם כבר תפסו אותי חזק, הם בתוכי, בכל
מקום, אני רוצה לברוח אבל אין לאן, הם תמיד שם, בתוך הצללים,
מחכים לי, רוצים לתפוס אותי, הם כבר תפסו אותי.
אני נחנקת בניהם, אין יותר אני רק הם, והם תמיד הם ורק הם.
הקולות האלה שממלאים לי את הראש, הם לא עוזבים אותי, מה הם
רוצים ממני? מה אתם רוצים ממני?
שמישהו יציל אותי, אני רוצה להיעלם, לא למות רק היעלמות.
אני רוצה לישון פעם אחת כמו שצריך, אני זקוקה להם, ליצורים
שבתוכי, כמו שאני שונאת אותם, הם הורגים אותי, מוחצים אותי,
פירור אחרי פירור נושר ממני, ככה בשקט, בגללם.
למה הם לא מדברים? הם שותקים, אני יודעת שהם שם, שותקים, הם
כבר לא לוחשים לי סודות, אבל הם שם, הם כבר חלק ממני, אני רוצה
לברוח מעצמי, אני זה הם, אני לא יכולה לברוח, הם אחרי, הם
איתי, תמיד צעד אחד קדימה.
שילכו כבר, שיפסיקו לנתק אותי, שמישהו ימשוך אותי החוצה, תנו
לי יד, תצילו אותי, תצילו אותי מעצמי.
הם לא מפסיקים, הם לא יפסיקו אף פעם, אני נכנעת להם לפעמים,
ככה בקטן, כי קשה להלחם בהם, זה ישבר בסוף, הקרום הדק בינם
לביני, אני לא אני, אני הם.
אני פוחדת, אני רועדת בגשם לבד, והם באים ומצילים אותי, הם היו
שם בשבילי ועכשיו זה אני שם בשבילם, זה הייתי יותר אני וקצת הם
עכשיו זה יותר הם וקצת אני.
הם משתלטים עלי, הם גומרים אותי, נשחקת.