הכלב שלי הוא כלב מיוחד להפליא.
מה שהופך אותו לכזה נפלא, היא העובדה שלכלב שלי יש רגשות.
רגשות, אתם שואלים?
ובכן, הכלב הזה לוקח הכל באופן אישי. הוא נעלב בקלות.
יום אחד, הוא העז לרדוף אחרי החתול (והחתול, באופן חשוד ביותר,
פשוט לא זז מהמקום), ואני, צורחת כמו מטורפת, מרביצה פה ושם על
האף (שילמד!), וספייקי לוקח ללב בבת אחת מוריד את הזנב
המתייהר, שולח בי מבט נעלב אחרון והולך לשבת בקצה החצר.
הדבר שמייחד אותו עוד יותר, היא העובדה שיש לו רגשות של
בנאדם.
ז'תומרת, קחו כלב דני-ענק, תקטינו אותו, תצבעו אותו בשחור ותנו
לו מן מראה מלכותי-יהיר כזה.
זה ספייקי, הכלב שלי.
הדבר הכי משעשע באותו כלב עב"מי, היא העובדה, שמעל לכל- ספייקי
חולם.
יום אחד, אחותי ואני יושבות להנאתנו בסלון, צופות בטלוויזיה,
כשלפתע נשמעת דפיקה בדלת. כן, נכון. זה ספייק.
הכלב כל כך תרבותי, עד שהוא דואג לשרוט את הדלת כדי שישמעו
אותו. יש ראייה חותכת בזירת הפשע.
אחותי פותחת לכלב את הדלת, הלה מנפנף בזנב ברוב-נימוס,
ומתיישב, בתוספת האנחה הידועה, על הסלון.
כעבור רבע שעה, אחותי ואני עדיין יושבות להנאתנו, תקועות מול
המסך, כשלפתע הכלב מתחיל לנבוח חלושות.
לא רק לנבוח, אלא גם תוך כדי שכיבה- לרוץ.
רגליו משתוללות אנה ואנה והכלב נובח כמו מטורף, אבל בשקט.
זה נורא נחמד, אבל כמה ימים מאוחר יותר, האח שלי ואחותי יושבים
להנאתם מול הטלוויזיה כששוב נשמעת הדפיקה המפורסמת, אחותי
פותחת את הדלת, ספייקי מנפנף, מתיישב על השטיח (באנחה, כמובן)
ונרדם.
כעבור רבע שעה, נשמע הצליל הכי מוכר בעולם, עם תוספות. האחים
שלי מחליפים מבטים, אבל- לא. כוכבינו הוא מפיץ הריחות.
אכן, כן. שיערתם נכון. הכלב, חוץ מזה שהוא נעלב, נאנח, חולם
וסתם דופק בדלת, הוא גם מפליץ.
דאגתי לשתף אתכם, אולי גם הכלב שלכם כזה כשרוני, והוא פשוט
ביישן.
אני מסיימת פה,
יש דפיקות בדלת.