אדום.
הרבה אדום.
כוס גדולה מלאה באדום.
אדום נוזלי, סמיך, דביק.
להשפריץ אדום על הבד הלבן.
הכתם הגדול במרכז מתחיל לנוע באטיות למטה.
פסים צהובים מלאים במברשת העבה בצידי הבד המרובע. טיפה למעלה.
אני פורס את הבד על רצפת העץ ומתחיל לטפטף בזהירות כחול כהה.
טיפות קטנות.
מורח קצת כתום עם הבוהן, מעסה אותו בעיגולים עם כרית כף היד.
עוד כתום. להחדיר את הצבע עמוק אל תוך הבד.
שיספוג אותו, שירגיש אותו, שיכיל אותו.
עיגולים קטנים סגולים מתחילים להופיע פה ושם, מתרחבים לאט
לאט.
בוקעים מהבד ומתפשטים, מזכירים לי פרח מוזר.
הירוק מופיע בשלל גוונים וצורות. כתמי כוכב של ירוק בהיר, פסים
מתנחשלים של ירוק כהה.
אני מתבונן בבד הלבן שמוצב מולי.
ורוד.
שמח ולבבי.
הורוד מתחיל לרקוד לצלילי הואלס שמתנגן עכשיו ברקע, הוא רוקד
ורוקד ואני איתו.
לבסוף, מתעייף הורוד, דוהה בהדרגה, הופך חום יתר על המידה.
כחול. שוב כחול. כחול חולה ומחליא.
אחריו אפור וקצת שחור.
כפצע שמעלה מוגלה.

אני נח, מותש.
נשכב על הבד הצבעוני, המבולגן, המבולבל, פורש את ידיי ונמרח
בצבע הטרי.
הריח המשכר של הצבע חודר אל אפי וממלא אותי.
אני מתפלש בביצה שיצרתי לעצמי, ועוצר.
מוטל על הבטן, כשגופי הערום מכוסה בשלל צבעים, ונרדם.