אומרים שהאהבה עיוורת... ובכן, אני לא משוכנעת לגבי זה, אני
יותר מאמינה שאהבה היא נאיבית - תמימה!
כשהיא אופפת אותך, את מאמינה בלב שלם שמה שהוא אומר זו האמת
ורק האמת, לא משנה לך כמה הוא דורך עלייך, בוגד בך ומשקר לך.
כל מה שחשוב לך זה שאת יודעת שהוא איתך, שאת יכולה לקרוא לו
שלך. וזה שהוא אומר 'אני אוהב אותך' גורם לך לשכוח מכל מה שקרה
ואת חייבת לסלוח לו... לא שבאת כעסת עליו... וככה החיים נמשכים
עוד ועוד במעגל הזה...
מעגל שבו כואב לך, את לבד, אבל את איתו... את רואה אותו שם,
אבל הוא רחוק. את שולחת יד, מנסה להתקרב, אבל הוא בורח יותר
ויותר רחוק, הכל רק כדי לא לראות את הכאב והאהבה שבעיניים שלך.
ובלילה, כשאת לבסוף שוכבת במיטה, עייפה ותשושה מהמרדף אחריו,
ואת אומרת לעצמך 'היום! עכשיו! אני אפרד ממנו היום!' וכשאת
מתקשרת לממש את ההבטחה של עצמך והוא עונה עם הקול היפה שלו, את
חושבת לעצמך 'אני לא יכולה, אבל בכל זאת, הוא פגע בי, אני
חייבת...' ואיך שאת מתחילה לכוון את השיחה בכיוון הזה, הוא בא
ואומר לך 'אני אוהב אותך' ואת באהבתך ובתמימותך נמסה ומאמינה
לו ואומרת לעצמך 'טוב, נו... ניתן לו עוד ניסיון...'
וככה זה נמשך, את חיה בכאב ונותנת לו לשלוט בך והוא, מצידו,
חופשי מכל דאגה... הולך להיפגש עם אחרת.