עכשיו אני מבינה איך זה,
כשמרגישים ששום דבר לא מסתדר.
הכל מתבלבל.
פעם שמחים, ופעם בוכים.
הרגשות פורצים החוצה,
בערבוביה של צער וצחוק.

העולם נראה נפלא
בצבעי שחור לבן.
מצידי רק בשחור.
לאן שאני לא פונה, הדלת נטרקת.
הדבר היחיד שבא לי באמת לעשות,
זה לבכות.

כשאני חוזרת וקוראת את אותם השירים,
שירי צער, ויגון.
אותם השירים שקראתי,
רק לפני כמה ימים,
ולא הבנתי כלום.
הרגשות שהועברו דרך המילים,
היו חסרי גון.
עכשיו, הם מקבלים מימד חדש.
מימד כואב.

רציתי לבכות. באמת שניסיתי.
אבל הדבר היחיד שפרץ היו המילים.
קולחות, ללא כל משמעות.
אבל עם מוסר השכל.
המון מוסר השכל.
והמילים האלו צועקות לי,
המילים האלו, החוצפניות, אלה עם מוסר ההשכל,
אומרות לי,
לא לבכות.


להתגבר,
ולהמשיך הלאה.
לא לעצור,
ולא להביט לאחור.
רק לא לבכות.