כשהרכבת חלפה על פני בנימינה השמש חיממה את הפנים שלה מבעד
לחלון, ופתאום היא נזכרה שוב לאן היא נוסעת, חלף בה רגע קצר של
התעוררות, אוויר טרי וקר בריאות, צמרמורת ושוב החיוך והיא
הרגישה את העיניים שלה מבריקות מעט ואז נחה. זה קרה לה גם קודם
באותו בוקר מייד כשפקחה עיניים וזה היה הזיכרון הראשון שלה
מתוך הדימדומים שבשינה. היא הרימה קצת את החולצה השחורה שכיסתה
את הבטן העגולה הגדולה מעל לחצאית והניחה כף יד על הטבור
הבולט. היא ראתה את המבטים של החייל הגבוה שישב מולה, הוא חשב
כמה היא בשלה וזאת היתה פנטזיה בשבילו, זה לא היה אכפת לה.
בחודשים האחרונים לא יכלה להמנע ממגע היד על הבטן החשופה.
המוכר עם העגלה המתנדנדת הופיע שוב והפעם היא ביקשה וקיבלה מיץ
תפוחים פושר בכוס פלסטיק ושתתה לאט. כמה שהיא ניסתה להרגע.
הבוקר הזה היה נשימה עמוקה, קפה עם עוגת דובדבנים, הבזקי
זכרונות ישנים, איזה חלום מוזר מהלילה על נעליים, חיוכים קטנים
פתאומיים, איזו להקה בריטית ברדיו, כאב בטן, חג, זרי פרחים
בבית, כריות שנעשו דקות מרוב התהפכויות בלילה, שאלות, שאלות
תלויות, הוא יבוא, הוא יזכור, הוא יהיה שם, ואם לא יבוא, הרגשה
קטנה בפנים, שמחה, הכלב מכשכש אליה רוצה לצאת אבל היום לא,
האנשים העוברים על פניה בדרך לרכבת, נדמה לה שהם מבינים אותה
היא צריכה להגיע לרכבת, רכבת, ורקה דבוקה לשמשה עד בנימינה.

תל אביב מרכז ועכשיו זה רק לרדת מכאן בזהירות, לעלות במדרגות
ולחצות את הגשר מעל לכביש הסואן, לחצות ישר ומהר כי היום
העשרים באפריל ועכשיו אחת עשרה בבוקר ואולי הוא כבר כאן, לעבור
את הביטחון ולצאת מהתחנה ואז, מישהו קורא לה. שלום לך, בוקר
טוב. בוקר טוב, היא עונה לאיש עם השיער החום המדובלל שמבוגר
ממנה בעשור לפחות. הוא מוציא מתיקו ספרון קטן בכריכה סגולה
ומושיט לה, אני רוצה להציע לך לקנות ספר שירים שלי בשקל אחד.
אני חושב שזה יעניין אותך. היא מעבירה מבט בין הספר שלו לעיניו
ושואלת, בשקל אחד, למה בשקל אחד?  הוא אומר לה, בספר הזה יש
שירים שכתבתי במשך שנתיים, אני חושב שהם שווים לפחות שקל אחד,
לא? והוא מחייך חיוך חם, בטוח, ואומר לה עוד: אני הבטחתי לעצמי
הבטחה למכור מיליון כאלה. אני חושב שזה יעניין אותך. היא
מחייכת אליו חזרה, בעיניים שלה היתה מבוכה וברור שאקנה,
בוודאי. מוציאה מהארנק שני שקלים, יותר מזה יודעת שלא יקח, ורק
אומרת: תן לי שניים בבקשה. אחר כך עוקפת את המזנון של האגודה
למען החייל, והיא חושבת, הוא יצליח, בטוח שהוא יצליח. למכור
מיליון. ושם יש גן עם עצים וספסלים והיא יודעת, עוד כמה צעדים
עד הספסל ההוא, וכבר העצים לא מסתירים, והנה הספסל, והנה הוא,
אלוהים, כמה שהשיער שלו ארך, והיא מגיעה והוא מחייך אליה, מניח
יד רכה על הבטן שלה, העיניים השחורות שלו בוהקות מופתעות, הוא
לוחש לה: מזל טוב.

היא אומרת לו, תודה חמודי, מתיישבת לידו לאט ומחבקת אותו, את
הראש והכתפיים שלו, ושומעת את השאלה: איזה חודש? שישי היא
אומרת, סוף שישי, בעיניים שלה חיוך שמנסה לנחם אותו, והוא
בסדר. אחר כך היא רואה ביד שלו קנה עשוי מעץ, והוא מגלף בו
תבליטים, והיא שואלת אותו מה זה, הוא אומר לה זאת המתנה שלך.
היא נותנת לו את ספרון השירים שקנתה לו והם יושבים כמה דקות
בשקט. למרות שידעו שבכל שנה העשרים באפריל נגמר מהר מדי, הם
הרשו לעצמם כמה דקות כאלה שהעולם שם מסביבם היה רועש מכדי
להבין. ואתמול היה לה יום הולדת. היא היתה בת עשרים ושבע.

ובעצם העשרים באפריל לפני שבע שנים היה יום רגיל, יום אחרי יום
הולדת עשרים שלה והיא נסעה באותה רכבת לקנות לעצמה מתנות שאין
בפריפריה. הרכבת חרקה והיה יום די קיצי, בלילה שלפני כן היא
שכבה עם אייל והם שתו יין לבן די זול כדי לחגוג והיא נהנתה,
בפעם הזו היא גמרה, והיא נזכרה בזה ביציאה מחיפה. ילדה עם
תלתלים חומים ועור בהיר חייכה אליה חיוך קטן עם שיני חלב, והיא
חייכה אליה חזרה, כשאמא שלה לא ראתה עשתה לה פרצוף. ואז במושב
הריק שלידה התיישב מישהו עם שיער קצת פרוע ומבריק, אבל קודם
היא ראתה עיניים שחורות מחייכות, והוא אמר לה בשקט: כשילדים
קטנים מחייכים אלי, אני תמיד מרגיש חייב לחייך אליהם חזרה, שלא
אאכזב אותם, שלא אגלה להם שדבר כזה בכלל אפשרי, נכון? כאילו כל
התום שלהם תלוי באותו רגע רק בי. והיא אמרה לו: כן, וחשבה אם
הוא ישב לידה כל הנסיעה. הוא אמר לה קוראים לי גיל, היא אמרה
אני אורית, לאן אתה נוסע?  מסתובב.  מסתובב? למה?  כנראה כדי
לפגוש אותך הוא אמר לה, והיא חשבה קלישאה ורק אמרה: יש לי חבר.
כמה זמן אתם יחד, זו השאלה האחרונה שהספיק לשאול אותה לפני
שהרכבת עצרה אז בתל אביב, והיא אמרה לו שנה, שנה שלמה. וכשירדו
אמרה: אתמול היה לי יום הולדת. אני בת עשרים.  אני רוצה לתת לך
מתנה, הוא אמר מיד, והם כבר יצאו מהתחנה והוא הראה לה ספסל חום
בין העצים בגן, בואי נשב. רק כמה דקות. בדרך הוא קטף ענף עבה
והוציא סכין קטנה והתחיל לגלף לה פמוט, שאחר כך היא אמרה לאייל
שקנתה בשוק הפישפשים.
מה אתה עושה היא שאלה, בחיים.  אני, אני עובד עם עץ, עובד
אדמה, הייתי גם בהיי טק. מה שאפשר. הוא התקרב אליה עד שהרגישה
את החום הדק שעטף אותו. הוא הדליק סיגריה ודיבר בשקט וחייך
הרבה. את היום הולדת האחרון שלי חגגתי במדבר, בסיני, קצת
דרומית לשארם א שייח, אני אוהב את המדבר. אני מזל קשת, ובדצמבר
חורף קר נורא שם ואין כמעט ישראלים, רק בדואים, אז אמרתי להם
שאני רוצה לחגוג היום, והם לא הבינו. אז רק הצבעתי על עצמי
ואמרתי חפלה, חפלה,  ובלילה היה מעגל גדול עם תופים ודרבוקות
וחלילים, והם הביאו כבש וכמה בורים, והכי אהבתי את האש. וגם
לחיות את החיים שידעתי שלא יהיו לי, את יודעת, ככה, מהצד.
עבר שם כלב קטן קצת מלוכלך והיא ליטפה אותו, הם קנו לו נקניקיה
והוא נשאר איתם עד שש בערב, כל השעות שהיא שאלה אותו ממה הוא
הכי מפחד ומה המחשבה האחרונה לפני שהוא נרדם בלילה, שאלות
ששואלים אנשים שלא מהחיים שלך. כשכבר היה חשוך היא החזיקה את
הפמוט המגולף ואמרה תודה, וחשבה לקום, והיו כמה שניות של שקט.
והוא שאל אותה: איך קוראים לו? היא אמרה אייל, קוראים לו אייל.
הוא ראה בעיניים שלה את ההתמסרות שלה לאיש שלה, החומר שממנו
האהבה שלה באה לעולם, והוא ידע ולא רצה לגעת, אבל זה כל מה
שהוא היה צריך כדי לא לוותר.
הוא הכין להם שני פתקים וכתב עליהם רק: העשרים באפריל, אחת
עשרה בבוקר, ספסל. והיא שמה בארנק ובקושי הצליחה לענות לו אבל
ידעה שהיא תהיה שם ואפילו לא ידעה אז למה.

עכשיו היא שמה את הראש על הברכיים שלו ושוכבת על הספסל הקשה,
הוא מלטף במעגלים את הבטן הקמורה שלה. הוא אומר לה: אני מתרגש
בשבילך, שיעבור בקלות. הרוח הקרה מעיפה קווצת שיער דקה שלה
בצבע דבש. היא מחייכת והמבט שלה ממוקד בנקודה בחלל מעליה, מה
כבר היא יכולה להגיד. תודה חמוד. באותו תאריך אשתקד הם ישבו
שם, היא הראתה לו טבעת מעצבים בזהב מקומט, אמרה לו אייל ואני,
עוד חודשיים. הוא בירך אותה אז, היה לו מלא אור בעיניים והיא
כבר אז חשבה שאולי זהו, ואולי הם רק דוחים את הקץ. אלא שגם
היום הם כאן והוא אומר לה: אוריתי, יש שאמאן בלפלנד, אני הולך
אליו ללמוד אצלו. אני לא חושב שאחזור לכאן.  ובעצם בכל שנה
היתה איזו בשורה, שלה או שלו, אבל היא עכשיו הבינה.

מה היא עוד יכולה לקחת מאיש שנתן לה שבעה ימים בחיים, היא לקחה
מתנה שביעית, זה היה חליל הפעם, מגולף בגסות, ואמרה לו תודה
גילי, אוהבת אותך ונתנה לו נשיקה על השפתיים, ואז הסתובבה
והלכה לכיוון המנהרה לעבר הרכבת.
המקום היה אפל ובכל כמה צעדים יכולת לשמוע מוזיקה מארץ אחרת,
בכלי אחר, והיא הלכה עד שהגיעה לאיש רזה כבן שישים עם זיפים
אפורים שישב על המדרכה לצד שני שלטים, אחד ברוסית, וניגן
באקורדיון את היתה צעירה בכינרת בקצב מלא חיים, והוא נראה
עייף. היא שמה לו בכוס חמישה שקלים ושאלה אם היא יכולה להצטרף
אליו, הוא רק הסתכל עליה קצת מבוהל ושאל, שטו? והיא התיישבה
בזהירות, הבטן כבר הכבידה עליה, והוציאה את החליל וסיבי העץ
הלא משוייפים עוד דקרו לה בשפתיים. והיא ניסתה להצטרף אליו לכל
המילים השמחות, קלינקה מיה, כאן נולדתי, ים השיבולים, קטיושקה,
שאבתם מים בששון ושם הרי גולן, וכשלא הצליחה עזבה, הוציאה את
הספרון הסגול ופשוט קראה שירים שנכתבו שנתיים עד שהחשיך והרכבת
של שבע באה.