ישוב.
זימרת ציפורי השיר כה ערבה לאוזניי. ואלו, החיות בלהקות,
זומרות, כל אחת לעדתה היא, בניגון, המעורר לגאווה בסדירותו
המטפטפת, ועוטף בחום ובנועם, באציליותו.
כנפיים להן-אך אולי מחמת הקושי, ואולי מתוך חוסר תודעה לאלו-
נחות הן, גוססות, ומדעיכות את פועם ליבותיהן. אך מה להן כי כך
הוא? והלא כולי עלמא הכי נהיגי, ואבהותון הכי נהיגי- מכאן, שכך
צריך להיות הדבר...
-מסיר עיניי לרגע אל הגבול התכול, שמשתרע למרחוק, ומיד משפילן
בדועך מטה, אל פיסת הנייר, הציור של אותו הפס ממש. ולא די בכך,
אלא שמיד שוקד אני לשפצו, כך שיתאים למה שהם יחשבו... למה שאתם
תחשבו.... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.