אני יושבת כאן, בחשיכה
משמאל - כוס מים, מימין - סכין חדה
אני יושבת, לא בוכה
יושבת ותוהה באפלה
האם יזכרו אותי לנצח
אחרי שיגידו עליי שאני חולה רצח?
ובעודי חושבת על זיכרי בעולם
אני מדמיינת לעצמי מקום מושלם
מקום טוב מזה, אליו אני אגיע
בתקווה שאכן אצליח לשחרר את הנשמה.

אבל רגע, אני עושה את הדבר הנכון?
אני באמת רוצה לנצח לישון?
כן, אני בטוחה - אני רוצה לחתוך, כן כן
ואז אני אלך סוף סוף מהעולם המסכן
אני אסתכל עכשיו עליו מלמעלה
או מלמטה, גם זה משהו
ואני לא אצטרך יותר לחשוב ולנסות להבין
מה קרה כאן לאנשים.

אבל לא ככה רציתי למות
טוב נו, לפחות לא נרצחתי ע"י בהמות
אפשר להגיד שזו היתה תאונה
כן, הסכין נפלה וחתכה
שטויות! זה לא נכון, אני יודעת
זה לא תאונה. אני באמת משוגעת
אבל אני משוגעת שנמאס לה
אני רוצה כבר לשחרר את נשמתי המסכנה.

אבל רגע, מה, אני אחתוך, ואז מה?
ואז הדם יזרום על הרצפה
כן, ואז? לא בטוח שאמות, קרו מקרים...
רק מאבדים המון דם, ואז מאושפזים
ואז פתאום לכולם איכפת, למשפחה, ל'חברים'
אולי אפילו גם לשטן ולאלוהים
אז איך אני אדע שבאמת זה יעבוד?
נמאס לי! לא רוצה לחשוב עוד!

אז, הנה, אני לוקחת את הסכין ליד
רועדת קצת, אולי מפחד
היא חדה מאוד
זה חייב לעבוד
לוחצת על היד, את הווריד מאתרת
ואז עם הסכין חותכת

חתכתי עמוק, הדם יוצא, סמיך ונקי
ואז אני חושבת אם כדאי גם בצד השני
ולפני שאני מחליטה, הסכין נשמטת
ואני על הרצפה נופלת

יש לי סחרחורת חזקה
הכל מתערפל, אני לא רואה
לא תמונות ולא צבעים
לא פלאשבקים ולא אנשים

רק ערפל סמיך
ושחור ונקי
כמו הדם שלי.