השמיים האפירו לרגע
הכחול עטה ערפל כהה
ושקעתי
בירח המלא

מפחיד להיות רדופת רוחות העבר
לא להיות מסוגלת לשכוח.
וליבי כבית קברות נטוש -
זוכר רק את השמות והתאריכים שבהם בוכים

הם נותנים לי פרחים
חושבים שכך אהייה פחות נטושה
אבל אני נבוכה ומסמיקה מבושה
על שפגעתי בהם וקברתי אותם בטרם עת,
ללא סיכוי לרגש

מייסרת עצמי שוב ושוב
כדי לא לשכוח לעולם את איך שאהבתי באמת
ושום ורדים של אחרים לא יעבירו את הזכרון

כי אהבה היא מוות
ואת שניהם אני מסרבת לשכוח.