|
השמיים האפירו לרגע
הכחול עטה ערפל כהה
ושקעתי
בירח המלא
מפחיד להיות רדופת רוחות העבר
לא להיות מסוגלת לשכוח.
וליבי כבית קברות נטוש -
זוכר רק את השמות והתאריכים שבהם בוכים
הם נותנים לי פרחים
חושבים שכך אהייה פחות נטושה
אבל אני נבוכה ומסמיקה מבושה
על שפגעתי בהם וקברתי אותם בטרם עת,
ללא סיכוי לרגש
מייסרת עצמי שוב ושוב
כדי לא לשכוח לעולם את איך שאהבתי באמת
ושום ורדים של אחרים לא יעבירו את הזכרון
כי אהבה היא מוות
ואת שניהם אני מסרבת לשכוח. |
|
|
א: שלום.
ב: שלום.
א: אתה יודע
שאנחנו בעצם לא
קיימים ואנחנו
רק חלק מסלוגן
מטופש.
ב: נכון.
א: וזה לא מפריע
לך?
ב: אם אני לא
קיים, למה שזה
יפריע לי?
א: נקודה טובה.
ב: ברור שזו
נקודה טובה.
אחרת לא היו
רושמים שאני
אומר אותה.
א: רגע, אתה
מרמז על כך שאני
מקבל את כל
המשפטים
המטומטים, ואתה
את כל
הטובים?!?!
ב: כן.
שמואל
איציקוביץ' יוצר
דיאלוגים
עמוקים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.