גיל וינשטיין / צווארי כצלב |
חנוק מדמעות.
על מה שנבצר ממני
בו למרוד,
לפרש ולחוות.
ולעת החשכה
בטני כסהר.
מפיקה בלאט
אור נגוהות,
חיוור ודק כתער.
ומעל ראשי
מגן מדוד.
ואני בשלי
קדוש מתמיד,
אבל תחת עינוי מחריד.
וכולם בטקס סביבי צופים
מרוצים מעצמם.
מחככים ידיהם בהנאה
כמו כפות הקדירה,
שבה תבשיל עתיק-יומין.
וכולי בועת אור שרוצה לצאת
מתוך ברבריות מודרנית.
לעת תפילת שחרית,
אני מבקש תחנונים
ואינני יודע איך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|