היא עמדה כבר שעה ארוכה בתור הארוך לקופה. נדמה היה לה שהתור
איננו מתקצר, אך לא עלה בידה לבדוק זאת. העייפות גרמה לה להניח
את ראשה על ידית עגלת הקניות ולנמנם. לנמנם באמצע הסופר הרועש
היה קשה אבל ראשה נח מעט וכוחותיה התחדשו.

כשהרימה ראשה נתקלה במבטו, עמד בתור המקביל, בקופה השניה,
לצידו עגלת קניות עמוסה וילד בן 3 או 4 אוחז בידו. שניהם
חייכו, כאילו השנים והכעסים נמחקו. כאילו היו רק שניהם לבדם
בעולם. הוא התקרב אליה ונשק לה במצחה. "שני, אני לא מאמין שזו
את", חיבק אותה חזק, נשם את ריחה והסתכל עליה שוב, מנסה להשוות
בזכרונו את מראהה החדש לדמותה כנערה, בפעם האחרונה שהתראו.
"אכן, זו אני. התגעגעתי אלייך כל כך". גם היא נשקה לו, על
לחיו, ובכתה. הילד הקטן החל גם הוא מייבב ורוטן שהוא רוצה ללכת
הביתה. היא נתנה לעידו את מספר הטלפון שלה והוא הבטיח להתקשר
עוד באותו יום. כשהוא חזר לתור בקופה השניה, התור בקופה שלה
התרוקן והיא העמיסה את דבריה, כשהסתכלה שוב לכיוונו הוא כבר לא
היה שם.

בבית כל צלצול טלפון הקפיץ אותה, והטלפון צילצל פעמים רבות.
עורך הדין שלה התקשר לבשר לה שגירושיה יכנסו לתוקף בחודש
הקרוב. טלי צילצלה כדי לומר לה שהסופשבוע שתיכננו לבלות
בקפריסין מבוטל בגלל שהבת שלה חולה והיא לא יכולה לעזוב אותה
לבד. היו גם כמה עיתונאים שניסו להוציא ממנה מידע לגבי
הגירושים. אחת מהם אפילו שאלה אם זה נכון שבעלה לשעבר פיתח
נטיות הומוסקסואליות ולכן התגרש ממנה. ככה זה כשמתגרשים מדוגמן
מפורסם, נאנחה שני. השעה היתה 9 בערב והוא עדיין לא התקשר.

היא פגשה בו בזמן טוב, לאחר 10 שנים שלא נפגשו, הוא חזר לחייה
בדיוק בזמן, עכשיו היא זקוקה לו. תמיד התגעגעה אליו ברגעים
קשים, והגירושים, בהחלט היו דבר קשה. היא ידעה בתוך עצמה שהוא
הסיבה האמיתית לגירושים, ובעצם, גם הסיבה לנישואים. סיבה
מוטעית לחתונה, מוטעית מאוד. היא חיפשה אותו בבני הזוג שלה.
ובעלה, או יותר נכון בעלה לשעבר, היה דומה לו. פינק כמוהו,
נראה כמוהו, אפילו נשמע כמוהו, ואותו סגנון דיבור היה להם.
הטלפון צילצל שוב וקטע את מחשבותיה.
"היי, שני?"
"כן, חיכיתי שתתקשר"
"מצטער שלא התקשרתי קודם, פשוט הייתי עסוק עם הילדים."
ילדים, חשבה, יש לו יותר מאחד, והיא בכלל לא ידעה, אפילו
שהתחתן לא ידעה.
"בכל מקרה, הייתי רוצה להיפגש, נדמה לי שהגיע הזמן."
"בסדר, ניפגש. אם אתה רוצה אתה יכול לבוא אלי, אני גרה לבד
עכשיו, התגרשתי."
"אני יודע, קראתי בעיתונים, אני מאוד מצטער על הגירושים."
"טוב, אז תבוא, נדבר כבר כשתהיה כאן."
"כן, רק תתני לי את הכתובת שלך."
כשהשיחה הסתיימה היא סידרה את הדירה. היה חשוב לה שהוא יראה
אותה כפי שהיתה בצעירותה, מסודרת ושקטה. לא רצתה שיידע כמה
השתנתה, היה בה מעין פחד ילדותי שהוא לא יאהב אותה כמו שהיא
עכשיו.

בת 16 היתה, בפעם האחרונה שראתה אותו. כנראה שהוא זיהה אותה
היום לפי תמונותיה, שהתפרסמו מדי פעם במדורי הרכילות לכשהיתה
מלווה את בעלה לאירועים חברתיים. היא זיהתה אותו מכיוון שהוא
עצמו לא נשתנה כלל, עדיין נאה ומרשים. כמו ביום ההוא, בבית של
ההורים שלה, לבוש במדיו המאובקים, התיק בידו. היא נכנסה אז
הביתה וכשראתה אותו עומד שם קפצה עליו וחיבקה אותו בחוזקה. אך
הוא לא הגיב, עמד שם בפרצוף רציני, מול אימה, גם היא עם מבט
חודרני וקשה בעיניה.
"מה קרה?" שאלה אז בתמימות
"עידו עוזב" ענתה אמא שלה "אני אוסרת עלייך להיפגש איתו שוב!"
"את מגזימה", אמר עידו לאימה "אני לא עירבתי אותה בשום דבר רע,
רק לקחתי אותה לבלות קצת."
"פושע, זה מה שאתה. לא מתבייש לגרור אחרייך ילדה בת 16 למסיבה
של חיילים פושטקים. צא מהבית שלי. צא מהחיים שלנו. תעזוב אותה
בשקט, היא ילדה טובה, אל תהרוס גם לה את החיים".
"הוא לא הורס שום דבר, זו את שהורסת לי את החיים" התפרצה אז
שני, בפעם הראשונה בחייה, על אימה, "לא עשיתי שם כלום, לא
שתיתי, לא עישנתי, נהניתי וזהו, מה הוא אשם בזה? שבוע שלם לא
ראיתי אותו מאז, ואיך שהוא מגיע מהצבא את מתחילה לצעוק עליו
במקום לתת לנו לדבר. למה את לא מסוגלת לעזוב אותו בשקט, לתת לו
לחיות???"
"די, שני, תעזבי את זה", ניסה עידו להרגיע אותה, "זה לא יילך,
אני עוזב." הוא חיבק אותה חיבוק אחרון וסגר אחריו את הדלת.
יותר לא שמעה ממנו, מאימה הבינה שהויכוח היה ארוך הפעם, והיא
נכנסה כבר בסופו.

בהתחלה היא חיפשה אחריו, ניסתה לברר עליו דרך חברים שלו. מכולם
היא קיבלה את אותה התשובה. "עזב. הוא לא רוצה יותר קשר עם
המשפחה הזו שלה." היא שמעה שאחרי שסיים את השירות הוא נסע
לטייל באמריקה כמו שתיכנן תמיד ונשאר שם. מחברות שלה שמעה גם
שחזר לארץ אבל היא כבר היתה פגועה מדיי מזה שהוא לא ניסה ליצור
איתה קשר, מההתרחקות הפתאומית הזו וההתעלמות.

דפיקה בדלת. שוב התחבקו. היא הציעה לו קפה והם התיישבו במטבח.
"אתה יודע", אמרה לו, "מאוד נפגעתי אז, היינו כל כך קרובים.
בגלל הריב ההוא, האחרון, שלך עם אמא, ניתקת מגע. וכאב לי נורא.
לא יכולת אפילו להתקשר לומר מזל טוב? ידעת הרי שהיה לי יומולדת
שבוע אחרי זה."
והוא סיפר לה שהוא התקשר ואמא שלה טרקה לו את הטלפון בפרצוף,
והוא סיפר לה שהוא חשב שאולי אמא שלה צודקת והוא היה הורס לה
את החיים עם השטויות והמסיבות שלו. היא בכל זאת היתה קטנה
ממנו. הוא סיפר לה ששלח לה מכתב עם הכתובת שלו בפלורידה ואף
פעם לא ידע אם זה הגיע אליה או לא. וגם, סיפר לה, מאוד כאב לו
הכל והוא לא התגבר על זה למרות שעברו מאז 10 שנים. היא חיבקה
אותו וסלחה לו על הכל. איך יכלה שלא? בכל זאת, הוא היה אח שלה.