"החיוך שלך זה מה ששבה אותי בפעם הראשונה שראיתי אותך. אני לא
יודעת עד כמה הבחנת בי, אבל אני הבחנתי בך. היה שקט בחוץ ישבת
עם עוד כמה חברים וצחקת איתם על משמעות החיים. זה היה היום בו
לקחת את לבי."
זהו המכתב שמצאת מתחת לדלת אחרי 21 ימים בצבא. היית כל כך עייף
שקראת אותו וישר קיפלת ושמת בארנק. שמת אותו עמוק בפנים ולא
ידעת עד כמה הוא יקבל ערך בעתיד.
באותו לילה יצאת עם חברים לפאב בתל אביב, כמו כל שישי.
היא עמדה שם הביטה וחייכה לעברך. היא לבשה שמלת קטיפה שחורה
שיערה היה פזור שפתיה היו כה נחשקות. ביקשת מחבריך סליחה ופנית
אליה.
"שלום שמי דורון" אמרת בחיוך נבוך. היא חיכה חזרה וענתה בשיא
הפשטות "אני יודעת". יצאתם מהפאב מחזיקים יד ביד לספסל ממול.
דיברתם על משמעות החיים, על אופטימיות ופסימיות, על כאב ואושר,
על צער ושמחה. וידעת כי זו ההיא שתרצה להישאר עמה לעד.
"לעד" מילה כל כך מחייבת וכל כך גדולה למרות שהיא כה קצרה.
עניה החומות פשוט היו כאגם מים טהורים שאפשר רק לטבוע בהן...
לקחת את מספר הטלפון שלה והבטחת להתקשר.
כבר ביום למחרת בשניה שהתעוררת התקשרת אליה. קולה העמוק ענה
במסתוריות רבה לטלפון.
"שלום אפשר לדבר עם..." "זו אני" היא ישר ענתה, "לא קשה לזהות
את הקול שלך" אמרה בחיוך. לבך פעם בחוזקה ויצר מנגינה שלא
הכרת.
קבעתם להיפגש באותו יום בספסל בגינה קטנה ליד ביתה. כשהגעת היא
לא היתה שם, חשבת שהיא לא תגיע אבל לאחר כחמש דקות שנראו לך
כמו נצח היא הגיעה. במכנסי ספורט וחולצת טי לבנה. ראית כבר
המון בנות אבל היא בפשטות שלה, היתה המיוחדת מכולן. ציוצי
הציפורים מסביב רק הוסיפו לאווירה הרומנטית שהיתה באותו רגע.
ושוב צפה לה במוחך אותה מילה "לעד".
ביליתם את שבת וראשון בצפייה בסרטים מצחיקים עד דמעות, שתיית
דברים מוזרים שאלתרתם מהנוזלים שהיו בבית וכל אותן שעות החזקתם
ידיים. המאושרים בתבל.
ביום ראשון היא לוותה אותך לתחנת האוטובוס. הבטחת להתקשר
בשנייה הראשונה שתוכל היא חייכה חיוך מבין ונשקה לך. כאשר
שפתיה נצמדו לשלך לא יכולת להתאפק ואמרת לה עד כמה אתה אוהב
אותה. היא חייכה שוב, היא תמיד מחייכת ואיזה חיוך חם ואוהב יש
לה חשבת לעצמך. "אני אוהבת לא פחות" היא ענתה.
כך בפעם הראשונה הרגשת את משמעות הרגש כאב. כל הדרך לבסיס
הרגשת את הריקנות שנוצרה בלבך, מעין תחושה כזו שאף פעם לא
הרגשת לפני. קולה הדהד בראשך ולא נעלם במשך השבועיים שעברו עד
שחזרת הביתה.
ברגע שהגעת זרקת את התיק על הרצפה, נשקת את אימא שלום חטוף
לאבא ויש לטלפון. חייגת את הספרות וכל אחת מקרבת אותך לאהובתך.
ששמעת את קולה נרגעת.
"אני כל כך אוהב אותך הייתה לנו פעילות ולא יכולתי להתקשר אני
מקווה שאת סולחת."
והיא בקולה הרגוע והאוהב ענתה. "בטח שאני סולחת, לא שיש על מה
לכעוס".
נפגשתם שוב יצאתם לאותו פאב חזרתם הביתה. נכנסתם לחדר שהיה מלא
בנרות היא עברה והדליקה אותם אחד אחד, רק אתה והיא בעולם. לא
חושבים על העבר לא רוצים לחשוב על יום המחר. היא לקחה את אחד
הנרות והתחילה לטפטף טיפות שעווה חמות כמוך וכמוה על גופך. חשת
כאב אהבה לרגע ואז היא העבירה את לשונה הרטובה לחפר על הכאב.
אתה שלה והיא שלך. רגע קסום ומלא אהבה.
שוב יום ראשון, נאלצת לעזוב. התמונות מאתמול רצו לך במוח כמו
סרט לא רצית ללכת. רצית עוד יום, עוד שבוע, עוד נצח...
עוד רגע בו הגעגוע, הכאב, הבכי, האהבה ולעד התחברו יחדיו.
יום עבר, דיברת איתה כל כך רוצה להחזיק אותה, להריח אותה לטעום
אותה. עוד יום ועוד יום והכאב לא עובר...

ביום רביעי ישבת מול הטלוויזיה, שמונה בערב החלו החדשות.
עוד אחת נאנסה, עוד תינוק מת, עוד תאונת דרכים, עוד חייל
נהרג...
והבטת בתמונת ההרוג ולא רצית להאמין.
עוד חייל נהרג, זה לא עוד חייל זה דורון. במכתב שמצאו בכיס
החולצה שלו היה רשום "החיוך שלך זה מה ששבה אותי..." ואמו
שדיברה עליו סיפרה עד כמה הוא אהב לחייך וכמה שאהב לצחוק ושהוא
בדיוק הכיר משהי ורצה לחיות איתה לעד.
רצה לחיות איתה לעד.
עוד חייל נהרג.
"ישבת עם כמה חברים וצחקת על משמעות החיים".