איזה יום יפה.הרוח מתבדרת בשיערך ואת משעינה את הראש שלך על
השקע בין הצוואר לכתף שלך, איפה שאני אוהב להניח את היד שלי כי
זה עושה לך צמרמורת. נעימה. ואז כולך מתכווצת ושוב מתרווחת
מסביב לכף היד שלי, שכאילו חובקה ע"י כולך. את נותנת לרוח
להיכנס לך בין העפעפיים כשאני מנווט את האוטו לחניית מבטחים.
עדיין יד שביתה היום אז אין פקחים, וכל עם ישראל התכלב על כל
חניות האדום-לבן והמדרכות, מה שהשאיר לנו מגוון חניות
בכחול-לבן, בלב תל אביב באמצע היום.
אני רואה כבר מכאן כף יד זעירה מנופפת לנו בהתלהבות מבין
התריסים בדירה שלנו.
זאת אנבלי שלנו. את התעקשת על השם כי את אוהבת את השיר על אנבל
לי של אדגר אלן פו, למרות המשמעויות הטרגיות, והיא באמת קצת
כמו דמות משיר, מרחפת ועדינה כזאת, כמו ולקירית קטנה
ויפיפייה.
אני יודע שאת אומרת לי שזה לא טוב להגיד לה כל הזמן שהיא יפה,
שהיא לא תחשוב שזה כל מה שחשוב. שזה כל מה שהיא. אבל מה אני
יכול לעשות, היא פשוט כ"כ יפה. יש לה את החיוך שלך, והעיניים
שלך, ותנוכי האוזניים שלך, וכולה את מיניאטורית, כאילו אלוהים
נתן לי הזדמנות להכיר את האישה של חיי עוד מהלידה.
כשהיא תגדל היא בטח תיראה בדיוק כמו שאת נראית בתמונות
מהטיולים השנתיים שלך, על הצריח של הטנק, ילד שמן מסתכל עלייך,
את מסתכלת על המצלמה.
כשהתעוררתי הבוקר, שמעתי שאת כבר הלכת חרש-חרש להכין לנו קפה.
שמעתי אותך אומרת לעצמך "איך הוא שותה כ"כ הרבה סוכר בקפה שלו,
איך" ואני שמעתי את החיוך בקפה שלך, ואיך את עדיין אוהבת את
הדברים הקטנים שבי, רגעים קטנים שמתדלקים את האש של האהבה
הגדולה כמו עלים יבשים למדורה.
התעורר בי חשק לחבק אותך, אפילו חזק יותר מהחשק שיש לי לחבק
אותך כל הזמן, אבל שמעתי שנכנסת לשירותים ונעלת את הדלת. אפילו
שזה רק אני ואת כאן. אני שמתי חולצה וכפכפים וירדתי בבוקסר
למטה, למאפיה, להביא לנו לחמניות גדולות וריחניות. רק בשביל
לראות את האישונים שלך מתרחבים כשתשאפי את הריח שלהם עמוק
בנחיריים, והנחיריים שלך יתעוותו לרגע, כמו שפן קטן, ואת
תסתכלי עלי ותדעי שהלב שלי התרחב באותו רגע פי 2 מגודלו
הטבעי.
בדרך החוצה נתקלתי עם האצבע הקטנה במזוודות, וקפצתי קצת על רגל
קטנה. אח"כ חשבתי שמשונה. אפילו לא עלה בדעתי להתחיל לקלל. סתם
אצבע קטנה ומיותרת שמחוברת לגוף בריא ושמח.
אני זוכר איך פעם כל אריזת מזוודות ותיקים הייתה בשבילי
פרוייקט, כי תמיד היה נגמר לי המקום לפני שתכננתי ותמיד הייתי
צריך להתחיל לנפות ולבחור חולצה שאני "אחרוש" עליה יומיים,
שלעיתים התגלו כ"היומיים החמים ביותר בהיסטוריה של  אילת" דני
רופ אמר, לא פחות ולא יותר. אבל מאז שאני אתך הקושי הזה נעלם
לאיפשהו, בעיקר בגלל היכולת המופלאה שלך לדחוס לחללים קטנים
כמויות אדירות של דברים, והכל בעזרת קיפולם מחדש וסידורם בסדר
שונה, כמו לפי חידת היגיון. כשאני רואה את ההבעה שלך כשאת
מסדרת אני תמיד חושב שאת נראית כאילו את בכלל לא מתבוננת במה
שאת עושה, העיניים שלך רחוקות, מופנות פנימה. כמו ברמה גבוהה
במיוחד של מדיטציה או קונג פו. לוחמת קטנה שלי, כמה שאני אוהב
אותך.
איציק מהמאפיה מחייך למראה הבוקסר-קקטוסים שלי, ואורז לי "שתי
לחמניות טריות, ועוד אחת, עלי" בשקית חומה. הלב שלי צונח לרגע
כי אני לא מצליח לזכור אם נעלתי את הדלת כשיצאתי או לא.
וכשיצאתי מהדלת כניסה לבניין בדיוק נכנס איזה שליח עם שיער
מטונף ומבט מושפל. אני דואג לך ואני כבר מתחיל להזיע. נו
שיארוז כבר את השקיות המזוינות. אני חוטף את השקיות מהיד שלו
תוך אמירת תודה חטופה. הוא יסלח לי. אנחנו הקליינטים הכי טובים
שלו.
בראש שלי השליח כבר פרץ בשניות את הדלת, ליקק את התער שהוציא
מכיס המכנסיים שלו, והוא עושה בשניות אלה את המרחק הקצר מהדלת
אל חדר השינה, שמה את מרימה את השמיכות שבעטת לרצפה בלילה כי
היה חם, בדרך להתחבט בדילמה אם לאנוס אותך מהר או לאנוס אותך
לאט.
אני רץ במדרגות עם המפתחות כבר ביד, הוצאתי אותם כבר במאפיה.
ואני פותח את הדלת בתנופה ומקשיב. שקט. דף מתהפך בחלל קטן. את
קוראת בשירותים. אני נושם יותר בקלות.
אני חייב להירגע לפני שתצאי, שלא תדאגי לי שוב.
אני פושט את החולצה ומנגב את הזיעה במגבת של המטבח. אני פותח
חלון ומוציא עגבניה גדולה ואדומה, וסתם מלפפון כמו כל
המלפפונים..
אני שומע את כפות רגליה הקטנטנות של אנבל פוגשות את הקרקע
ויודע שעוד שנייה תתחיל הריצה לכיוון הסלון, לאיתור מיידי שלי
או שלך. אני יודע גם שבחוש הסונאר האימהי שלך גם את קלטת
שהילדה התעוררה וכשכבר התחלת לנגב או לרחוץ או מה שאת לא עושה
בממלכה הנעלמה הנעולה שלך שמה, כדי שאנבל לא תמצא עצמה בסלון
ריק, ותתחיל לבכות.
אני דופק השתטחות של שוער פוזאיסט על השטיח ללחוץ בשנייה
האחרונה על הכפתורים של הוידאו ושל הטלוויזיה כמעט בו זמנית
(אני עובד על זה) . אנבל מגיעה בריצה. רואה אותי על השטיח
ומסתכלת רגע בפליאה. ואז הקולות מהטלוויזיה כבר מושכים את
תשומת הלב שלה והיא מתיישבת מול הטלוויזיה, על השטיח, עם הבעה
רצינית שהורגת אותי כל פעם מחדש. פתאום אני נזכר בך אורזת
מזוודות ואני מנשק את אנבל עד שהיא מגרשת אותי כי אני מפריע לה
לראות.
הקולות של הדיבוב פעם שיגעו אותי. לא הייתי מסוגל לשמוע אותם
כי אצלנו בבית ראו רק קלטות "מקוריות" עם הקולות המקוריים
ותרגום. וככה אני למדתי אנגלית צ'יק צ'ק.
אבל את אמרת, ובצדק, שקודם שאנבל תלמד קצת יותר מילים בעברית
לפני שאנחנו גם מצפים שהיא תקרא במהירות של התרגום, ואני רק
חיכיתי להנהן ולהסכים איתך. הסכמתי איתך עוד לפני שהוצאת
מילה.
היום הבת של השכנים (היא לא בעצם סתם "השכנה?") תבוא להשגיח על
אנבל. היא סטודנטית באוניברסיטה שלא עשתה צבא אז כל החברות
לספסל-הלימודים שלה עכשיו מדברות על חתונה וילדים, ילדים
וחתונה, והיא עוד לא גרה מחוץ לבית אפילו, אז אנחנו נותנים לה
לפצות את עצמה, מה עוד שאנחנו משלמים לה יפה בשביל זוג צעיר
והיא יכולה ללמוד תוך כדי, אם היא יכולה להדחיק את הקולות
הצווחניים של המדובבים בטלוויזיה  מהתודעה שלה. אני מקווה שהיא
יכולה, ושהיא לא עוברת חדר ומשאירה את אנבל לבד בסלון. אני
נזכר פתאום בשליח עם השיער המלוכלך. אני רוצה לשים מצלמה בסלון
לראות שהשמרטפית שלנו עובדת כמו שצריך.
את תגידי לי שאני משוגע. ושמיכלי מקסימה ושאת סומכת עליה
בעיניים עצומות. אני לא זוכר מתי הרגשתי שאני יכול לעשות משהו
"בעיניים עצומות". תמיד היה את הספק, החשש, הסיכוי הקטן הזה
שהכל ירד לטימיון כי נרדמתי במשמרת.
את מורידה את המים וקוטעת את חוט מחשבותיי העכור, וטוב שכך.
היד שלך מחליקה מהראש של אנבל אל המפשעה שלי. שמתקשה ביד שלך.
אנבל עודנה מרותקת לטלוויזיה אבל את כבר מתרחקת, מראה לי ישבן
שובה לה בתחתון קטן מדי, שנעלם מאחורי דלפק המטבח.
גם אני רוצה להיעלם מאחוריו ואני מגיע מאחורייך, הגוף שלך כבר
מוכן להישען על שלי, ויד אחת שלי מחליקה לך לתוך החולצה, חופנת
שד חמים מהשינה, היד השנייה חופנת את הירכיים שלך. את אוהבת את
זה, את מצמידה את הרגליים כשאני עושה את זה כי זה גורם לך
להרגיש כמה אני רוצה אותך. אני תוחב בין הרגליים שלך את היד
שלי, ומניע את הגוף שלך קדימה ואחורה.
"אולי נלך לחדר השינה?" את לוחשת לי, העיניים שלך כבר עצומות.
אני, על ברך אחת, מוציא את האצבע שכבר דחפתי לך לכוס, והולך
אחרייך. הזיקפה ניתנת לזיהוי בבוקסר ממרחק של שני ק"מ בלי צורך
במשקפת.
את מחכה לי כשאת עומדת על ארבע על המיטה. התחת הנהדר שלך כבר
רטוב קצת ואני מלקק אותו, אני רוצה ללקק את כולך, לנשק את
כולך, לפנק את כולך, שכל סנטימטר בך ירגיש אהוב, שתרגישי את מה
שאני מרגיש כלפייך בכל קצות העצבים של גופך,שתדעי. מה את
בשבילי.
אבל אני לא מצליח להחזיק את זה, וקצת אחרי שאנחנו מתחילים אני
כבר גומר בתוכך.
לפנייך, כשהרגשתי שאני עומד לגמור אמרתי לבנות הזוג שלי והן
בד"כ עצרו, ונתנו לי רגע להירגע, כדי שאוכל להחזיק עוד קצת אבל
את, כשאת מרגישה שאני מתקרב את רק לוקחת אותי כבר לנקודה שאני
לא יכול, עם לחישות, וצביטות ומילים שמרתיחות את דמי וגורמות
לי לגמור. חזק. בתוכך. ואני אף פעם לא מרגיש שאני מאוכזב כי
גמרתי לפני שהתכוונתי אתך, כמו שלפעמים הרגשתי עם אחרות. כי את
כ"כ אוהבת אותי אחרי, את כ"כ איתי בזה, שאין שום דרך לדעת מי
גמר הרגע אלא אם אני אתקין מצלמת וידאו גם בחדר השינה.
אנבל מתחילה לתופף עם האצבעות שלה על השולחן בסלון. זה סימן
שדודו מדבר והיא לא אוהבת את דודו. הוא מדבר בהטעמה ובביטוי
נכון שגורם לי לרצות להקיא ושמשעממים את אנבל.
עוד מעט היא תבוא לחפש אותנו, ואנחנו הרי לא רוצים שזכרונות
הילדות שלה יורכבו מהרבה דלתות סגורות ואולי גם כמה לחישות
"דפוק אותי!" "דפוק אותי!" "דפוק אותי!"
אני פותח את כל החלונות (סך הכל שניים) בחדר השינה. ריח זרע
חזק עומד בחדר.
את כבר עם תחתונים, מחפשת לאיפה זרקתי את החולצה שלך, ואני
אוסף אותך אלי. איך אני אוהב את הביטוי הזה "אוסף אותך אלי"
הוא כ"כ מדויק לפעולה של למשוך-לגרור אותך אלי לחיבוק מאחורה,
ואחרי התנדנדות קטנה כששנינו מתענגים עוד קצת על הרגע,
התחושות, הריחות, לפני שייעלמו.
אני מרפה, ואת יוצאת וסוגרת את הדלת מאחורייך עם חיוך ממזרי
אליי, ואני מרגיש בן 18 ממש, לא בן 18 כמו שהייתי. בן 18 כמו
שרציתי להיות. חי ונחשק ונהדר ומיני ועוד מילים שהיו בגיל 18
שלי שמורות לאנשים אחרים בלבד.
אני מסתכל במראה ורואה את עצמי, גבר-ילד, עם שיער פרוע, נראה
כאילו אני הולך להתארגן צ'יק-צ'ק לרוץ לבית הספר התיכון כי לא
התעוררתי בזמן, וגם כאילו אם אני רק אסתדר קצת, אחליק עלי את
העניבה, איישר את השיער, אני פתאום אראה כמו גבר צעיר בדרך
לעבודה שהיא רק תחנה בקריירה המוצלחת הוודאית שלו.
את עושה את השינוי. את מוציאה ממני את הגבר וגם מקבלת את הילד,
את האישה של החיים שלי. אני לא מאמין שבזמן שאני כותב את
הסיפור הזה עוד לא פגשתי אותך.