[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
שני צדדים

מצדו

אתה פוגש את הנערה שרק דיברת אתה לפני כמה שעות בטלפון, מעין
פגישה עיוורת.
לאחר השיחה אתה בטוח שאם לא דיברת עם האל לפחות עם ביתו הקטנה
שוחחת במשך יותר משעה, אתה נדהם מהכימיה שנוצרה ביניכם לאחר
שכל אחד סיים את המשפט של השני ואז אתה רואה אותה בפעם
הראשונה.

אתה מביט ולא מאמין השלמות קיימת מסתבר לך, גופה מושלם עיניה
יקרות מפז, זהב ראשה הנפרש כמשי לכיוון עורף חיננית, הדבר
שמעולם לא העזת לדמיין מופיע מתוך חלום ויושב שם במסעדה.

אתה המום מכך שבפעם הראשונה שבה אתה יוצא לעיוורת אתה מאחר
וניגש לכיוון השולחן יודע לפי איך שהיא תיארה את עצמה כי היא
צדקה ודייקה בכל מילה שלה, אתה מביט בה כאשר אתה נעמד מולה
מתכוון להתנצל על האיחור ואז...

אז אתה קולט בפעם הראשונה את עיניה המביטות בך, את האכזבה
שמועברת עליך דרכן, שאומרת ציפיתי למלאך לפחות כמוני והופיע
פרא, אולי חצי אדם.
אתה מנסה לגמגם משהו אבל המילים לא יוצאות מפיך ולחייך מאדימה
כולה.

היא מנסה לחייך לכיוונך אבל אתה רואה שהחיוך אינו אמיתי, עיניה
לא מרצון משדרות קור של חורף, ואתה מבין שזה באשמתך, אתה
שסיפרת על עצמך אתה שבמלותיך שלך אמרת ולא דייקת כי חשבת מה
הוא הדיוק לעומת המושלמות של יכולתך האחרת, של החיוך הכובש שיש
לפניך, של לשונך הקולחת וצורת הדיבור אשר מצחיקה את קהל
היושבים לידך, אתה שהיית בטוח כי תוכל לכבוש את הרי ההימליה אם
רק תירצה מביט בה עכשיו ושותק.

אין לך את האומץ לחייך או לדבר, אין בך האומץ להוציא בת קול
מפיך לאחר שמלותיך התבררו כחצי אמיתות.
אתה מביט בה מתבייש לפתוח את השיחה פוחד אפילו להתנצל על
האיחור, רק מביט, לא זז בקושי נושם, היא מנסה לפתוח בשיחה אבל
חוסר התגובה שלך גורם לה לשתוק גם כן.
המלצר שמגיע אליכם ומגיש את המנות שהיא הזמינה נעלם בזמן שאתם
מתחילים לאכול שוב בשתיקה שמעולם לא הכרת, אתה בטוח שאילו רק
יכלה הייתה מזמן נעלמת, וצוחק בפנים כאשר חבריך המליצו לך
לברוח מהפגישה בדיוק באותה דרך אם יתברר שהיא לא אמרה אמת, מה
שהסתבר שהיא דייקה ואילו אתה יצאת מלוכלך שקרן רמאי, כאילו שלא
ידעת שהשקר לא יכול לשרוד בסופו של דבר.

השתיקה הנוראית ממלאת אותך בחלחלה ופחד לא מוסבר שגורם לך
לאכול מהר דרך עיניה הבוחנות אותך. הרואות אותך מפספס את המרק
ומרטיב את חולצתך החדשה, מבט מזלזל שאומר מה אני עושה פה, עם
הרבה סימני שאלה בהמשך.
אתה מסיים לאכול במהירות ויוצא החוצה מהמסעדה בלי לשים לב שהיא
זו ששילמה את החשבון, מלווה אותה לכיוון הרכב הכסוף שלה ואז
מתקרב אליה במהירות, בקושי מנשק אותה על הלחי וחצי בורח ממנה
בקושי שומע אותה אומרת בנימוס תתקשר.

אתה נכנס למכונית שלך רוצה לפרוץ בבכי מביט על עצמך במראה
ומבטיח בפעם המי יודע כמה לא לשקר לעולם יותר.



מצידה

אני ממתינה לו במסעדה לאחר שהוא דיבר איתי בטלפון במשך שעתיים
אם לא יותר, דיבר כאילו אני הפסיכולוגית שלו לא נותן לי להוציא
מילה, לא נותן קצת זמן לחשוב, מחליט בסוף הפגישה כי אנחנו
חייבים להיפגש, מחליט איפה נפגשים, מתי, ואיך, ואני צריכה
להמתין לו בזמן שהוא מאחר.
לפעמים יש הרגשה רעה כאשר יוצאים לפגישה עיוורת והפעם ההרגשה
שלי רעה מאוד, הוא דיבר כל כך הרבה כך שמה שאני צריכה לצפות לו
הוא לפחות חצי אל אם לא יותר, מי יודע אולי המלאך גבריאל?

המלצר כבר שאל אותי פעמים אם אני רוצה משהו ואני פעמים עניתי
בנימוס לא תודה ממתינה לבחור שמומלץ לו שיתנצל והרבה, מעולם לא
איחרו לי לפגישה ובטח לא עיוורת.
אני רואה בחור נכנס למסעדה בסערה , לבוש בגי'נס וחולצה טי
לבנה. הוא ניגש לאחת המלצריות וממנה הולך לכיווני מושך אתו את
הסערה לכיווני שולח גלים של אנרגיה לכל הכיוונים מביט בי
בעיניים ירוקות עם צהוב בהיר בתוכן, נראה כאילו הוא רוצה לומר
משהו אבל אז הוא משתתק ורק מתיישב מולי בפרצוף מתנצל אבל בלי
לומר מילה, אני ממתינה שכמו בטלפון הוא יתחיל לדבר ללא הפסקה
אולם הוא שותק כמו ילד קטן בעונש.

אני מביטה בו מבט זהיר ומגלה כי כל מה שהוא אמר קיים ואולי גם
קצת יותר, המלאך גבריאל צריך להתבייש לידו אומנם יש לו משקפים
על הפרצוף אבל נראה כאילו הפרצוף שלו נבנה בשביל המשקפים כך
שהן יתאימו לו בצורה הטובה ביותר שרק יכולה להיות, הגוף שלו
בריא אבל לא שרירי מידי, כמה שאני שונאת את הבחורים שכל
השרירים שלהם בולטים החוצה דרך הידיים, והכי חשוב הוא שותק.
הוא לא מנסה למלא את הפגישה הראשונה בשטויות שכל הגברים מנסים
להשתמש בהן הוא לא מנסה לנהל אותה בעזרת לשון חלקה אשר אמורה
להצחיק אותי בבדיחות טפלות, הוא נותן למבטים המדהימים שלו לומר
הכול ואני מבינה אותו, כמה שאני מבינה אותו, אני מנסה לפתוח
באיזה נושא של שיחה אבל עיניו לא נותנות לי להמשיך, הן נצמדות
לעיני חודרות לתוכי כאילו קוראות את ספר חיי, אני מרגישה שהוא
הופך להיות חלק ממני ואני חלק ממנו, הוא האביר שלי , לוחם
הדרקונים שבשתיקתו לוחם בהם ובעיניו מנצח אותם.

אני מתחילה לפחד שאולי הוא מושלם מידי ואולי הוא לא בשבילי
כאשר הוא באיזה שהיא צורה קולט אותי ומיד נוזל לו כאילו במכוון
מעט מהמרק על החולצה והוא מגיב בחיוך מובך כלפי, אני מחייכת לא
יודעת אך להגיב.
אנחנו ממשיכים לשתוק ואני מוקסמת ממנו יותר ויותר בכל רגע
שעובר, הוא כולו מרוכז בי וכלל לא מבחין שאני משלמת את החשבון,
מבחינתו אני העולם והוא הופך לאט להיות עולמי מבחינתי, אנחנו
מתקדמים לאט לכיוון הרכב שלי כאשר הוא משווה את צעדיו לצעדי
נותן לזמן לומר את שלו וממשיך לשתוק בצורה האביר האישי שלי.
אנחנו מגיעים למכונית ואני שרוצה לחוש אותו מגישה לו את שפתי
אך הוא ככל האבירים נושק לי נשיקה קטנה על הלחי ונפרד ממני
במהירות כדי שלא אחוש מבוכה לידו.

הוא נעלם בחשכה כאשר אני צועקת לכיוונו שיתקשר, כאילו שאני לא
יודעת שהוא חייב להתקשר.

אני מתיישבת בתוך המכונית מחייכת לכיוון המראה על מזלי הטוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בואי נשתה כמה
בירות, נשתכר
טוב-טוב, ואז
נגיד אחד לשני
דברים שאחר כך
נתחרט עליהם.


אחד שלומד
מטעויות


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/5/01 12:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה