"אתה חושב שאתה יפה?" שאלתי אותו באחד מימי הקיץ הארוכים.
ישבנו על הגג. השמש כמעט נעלמה. ניסיתי להישמע תקיף ככל
שאפשר.
הוא לא ידע מאיפה זה נפל עליו. הוא הביט בי בעיניו הירוקות.
הו, עיניו הירוקות, מבטו קפא והושפל לאחר רגע. חשבתי שניצחתי.
כן! אתה חושב שאתה יפה? חזרתי על השאלה שוב אבל הפעם בשקט,
בתוכי. יפה?? זה מה שאתה חושב? מבטו עדיין הושפל ויכולתי לראות
בברור את הקרקפת שלו שהייתה כל כך לבנה. לפתע מבטו חזר אלי,
שוב עיניו מביטות בי וחיוך נפרש על שפתיו שנמתחות אט אט. יפה?
אתה?! אני שוב חוזר לעצמי על השאלה בשקט.
רק אני ראה אותך בשיא היופי שלך! רק אני! מי אחר אם לא אני
שראה אותך כל כך יפה באותו חורף קר באור כחול של ירח כמעט מלא.
פניך שזהרו בכחול המתכתי של הירח שפתיך שנהיו סגלגלות. עיניך
שנצצו ככוכב קטן ושערך- שערך הזהוב שהיה עכשיו כסוף. שכבת מעלי
ערום במושב האחורי הקטן במכונית שלך. מי כמוני עקב אחר קו הגוף
שלך באצבע. קו הגוף שמתחיל בשפתיים וממשיך הלאה, מהסנטר מטה,
עובר את הגרון, חוצה את שרירי החזה העדינים שלך לשניים ממשיך
בעדנה לעבר הבטן מתחבר לפופיק שלך, שממנו מתחילות לצמוח שערות
בהירות בשובל המוביל לאזור החלציים שלך. מי כמוני מכיר את
הדרך? מי כמוני התבונן בך לילה שלם מנסה לאתר את אותם השבילים
דרך חריצי אור זעירים שבקעו בגלל התריס בחדרך. לילה שלם לא
עצמתי עין. ושעצמתי בבוקר כבר היית ער וחייכת אלי חיוך מלאכי
וחזרת לישון.
מי כמוני שיחק בשערך שעות, מתמכר לריח ולא מרפה. ואתה בהנאה
צוחק ומדבר שעות.
"מי כמוני!" אני פולט צעקה. ושוב פניו קופאות. אני מתבנן בו
שוב, מביט בעננים שכיסו את השמש וקופץ.
הדרך למטה היתה מהירה מאוד. אט אט הכל נשכח. גם הכאב. מדי פעם
הוא גם בא לראות אותי, אני מניח שהוא היה בסדר. הוא לא הרגיש
רע במיוחד בחייו והמשיך אותם יפה מאוד. באחת הפעמים שבא, היתה
זו שעת צוהריים חמימה של תחילת יוני הוא התיישב על אבן השיש
הגדולה. התיישב בשקט ושאל יותר בשקט:  אתה חושב שאני יפה?
כמובן שלא עניתי.