אני מדמיין את ברוך עובד לפני ברחוב, בחור שריר כתפיים רחבות
עובד בניין אמיתי לא כמו שאר אילו שמשחקים אותו פועלי בניין.

הוא, זו גאווה בשבילו שההורים שלו קראו לו ברוך אפילו שהוא
ערבי מוסלמי מאמין.

אני יושב על המרפסת שצופה לתוך גוש הבניינים שלפני אני עוד
זוכר את הימים שרק פרדסים היו שם, אבל היום זה דור הבטון, היום
לוקחים עץ ששתלו לפני 200 שנה ועוקרים אותו בתוך חמש דקות,
היום לא איכפת אם יהיה אוויר או עשן, העיקר שיהיה גן לילדים,
או מתנס, או אני לא יודע מה העיקר שירוק יהיה האוטובוס שמביא
אותם לפה.

למעשה בזכות הבניינים שמולי הכרתי את ברוך היום הוא כבר לא
צעיר כמו פעם, אני זוכר עוד בימים ההם שבדיוק אנחנו היהודים
הפסקנו לעבוד בבניין אז הוא הגיע, אנחנו הפכנו את העבודה הזאת
לעבודה בלי כבוד אבל לו זה לא שינה.

הוא היה מגיע כל בוקר בחמש כאשר אני עוד הייתי יוצא לריצה סביב
הפרדסים, הוא והחברה שלו היו מביטים עלי איך אני רץ והיו
הולכים לאתרי הבניה שלהם.
הוא תמיד היה הולך אחרון מביט בי בהערכה לא כמו השאר, פעם הוא
אפילו עצר אותי ואמר לי שזה יפה שאני רץ ככה בגילי.
אני חושב שהייתי אז בין שלושים והוא בערך 20 . הכושר היה חשוב
לי יותר מהכל יותר מהאישה יותר מהילדים יותר מההורים יותר
מהכל, היה לי איזה פחד מהכרס שעלולה להופיע לי על הבטן השטוחה
שהייתה בנויה משרירים שרירים עוד מהימיים שהייתי בסיירת.

אני זוכר איך יום אחד הוא שאל אותי אם הוא יכול להצטרף, אני אז
צחקתי ואמרתי לו שאני רץ די הרבה והוא צריך להיות בכושר אם הוא
רוצה לרוץ איתי, אני זוכר שהוא ענה לי שבתור אחד שמרים כל היום
מלט לקומות למעלה הוא די בכושר, אני חייכתי לכיוונו ואמרתי לו
שיעזוב את זה. אבל הוא לא עזב וכל יום בבוקר הוא היה מגיע בין
הראשונים ממתין לי ליד הבית שלי ושואל שוב אם הוא יכול להצטרף,
זה הפך למען משחק שהתרגלתי אליו ושיחקתי אותו אתו כאשר שנינו
יודעים מה יהיו התשובות.

השינוי היה לאחר הפיגוע הראשון, אני חושב שעברו אולי חמש שנים
מאז שהכרנו, ברוך המשיך להופיע כל יום וכמות הבניינים מול הבית
שלי רק גדלה, הכרס שלי לא הגיעה והחיים הלכו יפה מאוד מכל
בחינה שהיא.
ואז זה קרה, יום אחד אחרי שחזרתי אישתי סיפרה לי על הפיגוע, לא
יכולתי לעזוב את הטלוויזיה במשך אותו ערב ולמחרת כאשר התעוררתי
ויצאתי החוצה ראיתי אותו, הוא לא חייך כמו תמיד להיפך זה היה
נראה כאילו שני חברים שנבוכים לפגוש אחד את השני, הוא הביט עלי
ואני הבטתי עליו, הפעם הוא לא שאל אותי אם אני מוכן שהוא יצטרף
ואני לא אמרתי כלום כאשר בפעם הראשונה הוא הצטרף אלי, זו הייתה
אחת הריצות הכי ארוכות שלי אי פעם, רציתי שהוא ישבר מאחורי אבל
הוא נצמד אלי מאחור רץ ולא מרפה, רץ צמוד מספיק כדי שאני אשמע
איך הוא מתנשף אבל לא צמוד שיראה כאילו הוא רודף אחרי.
אחרי שעה של ריצה נעמדנו שוב ליד הבית שלי, שנינו מתנשפים
מביטים אחד בעיניים של השני בוחנים אחד את השני, שנינו הזענו
כמו סוסים נשענו על הגדר של הבית שלי, אני הייתי הראשון שהפר
את השקט, "אז מה" אמרתי והבטתי לכיוונו, הוא שתק בהתחלה ואז
אמר לי שהוא חושב שאולי הוא באמת לא בכושר, וזה איך שהוא ניסח
את זה הצחיק אותי ואז אני לא יודע למה אבל באיזו שהיא נשבר
בפעם הראשונה איזה שהוא משהו בינינו ויכולנו סוף, סוף להביט
אחד לשני בעיניים.

אני זוכר שאישתי נכנסה למטבח כאשר מזגתי לו מים קרים וכמעט
התעלפה, זה לא שהיא הייתה ימנית או שהיא אי פעם פחדה מערבים
אבל לאחר הפיגוע גם אצלה זז משהו והמשהו הזה הציק לה.
ברוך שראה את זה מיהר לצאת לכיוון מקום העבודה שלו מבלי לומר
כלום כאשר הוא משאיר את הכוס של המים חצי מלאה.
הוא לא יכל לעמוד בפני המבטים שלה, למעשה גם אני לא יכולתי
לעמוד במבטים המזועזעים שלה וברחתי למקלחת.

למחרת הוא לא הגיע בפעם הראשונה, רק מאוחר יותר שמעתי שיש עוצר
וככה רצתי לבד במשך יותר משבוע.
יום אחרי שהעוצר נגמר הוא הופיע שוב ליד החצר שלי בשעה חמש
בבוקר, אני ראיתי אותו מהחלון מביט לחצר נעמד ליד השער, ממתין
כמה שניות ואז מתחיל ללכת לכיוון מקום העבודה שלו, לא ממתין לי
שאני אגיע .
ראיתי שעל הרגליים שלו יש נעליי ספורט חדשות ולא מה שהוא לבש
בפעם הקודמת.
ראיתי ושתקתי.

לאחר שבוע נוסף שבו רצתי לבד והוא הפסיק להופיע ליד הבית שלי
בבוקר יום אחד הוא כן היה שם, הוא הביט בי באותו מבט שבו הוא
הביט בי ביום שאחרי הפיגוע, הוא עדיין היה לבוש בנעלי הספורט
החדשות והוא נראה ממתין לא בטוח בעצמו אבל נחוש להישאר.
אני שיצאתי הופתעתי בהתחלה אבל כאשר הוא הביט בי שלחתי אליו
מבט של בוא, והתחלתי לרוץ, הוא רץ בהתחלה כמו בפעם שעברה אחרי
ואז לפתע הוא הצטרף אלי לידי מביט לכיווני כאילו ממתין לאישור
ואז ממשיך מבלי לצפות לאישור שלי.

שוב אני רצתי אתו ריצה לא מהירה, ריצה של הנאה, הוא רץ לידי
וכאשר הגענו אלי הוא נכנס אחרי מבלי שהייתי צריך להזמין אותו,
הפעם הוא התחמק לפני שאישתי נכנסה למטבח מביט בי במבט מסביר
והולך.

למחרת הוא שוב בה ושוב רצנו, רצנו לאט ורצנו מהר, רצנו ביחד
ורצנו לחוד, רצנו כמו אצנים שרצים שנים, בלי להביט אחד בשני
אבל בלי להפסיק להרגיש אחד את השני.
אני שמעולם לא היה לי חבר אמיתי לריצה מצאתי אותו והוא
מסיבותיו מצא אותי.

רצנו ככה בערך חמש שנים אפילו אישתי כבר לא הפריע לה שהוא
בבוקר בה , היא שיחקה את המשחק שלה שאמר מה שהיא לא יודעת בסדר
ואני וברוך שיחקנו אתה.

ואז יום אחד זה נעלם, לא שהפסיקו לבנות מסביבנו אלא שברוך לא
הופיע שוב, אני זוכר את היום הזה שבו יצאתי החוצה ממתין לראות
את החיוך שלו על הבוקר, והוא לא היה שם ,חשבתי  שהוא חולה
וחיכיתי ,למחרת שוב הוא לא היה ולמעשה אני לא ראיתי אותו מאז.


אני יושב במרפסת כבר שנה וחצי שאני לא רץ הכרס כבר התחילה
לגדול. לא היו לנו הרבה שיחות בינינו, כל מה שרצינו היה לרוץ.
ורצנו מרגישים את הרוח אוחזת בנו ומלטפת אותנו, אני יושב ומרים
את העיתון בעיתון כתוב חייל יהודי ירה בתוך מחנה פליטים לכיוון
המון של ערבים.

אני מביט בתמונות שבעיתון ורואה על הרצפה בין אילו ששוכבים
ונפגעו מהכדורים שלו משהו ,אותו אחד מזכיר לי את ברוך, אני לא
בטוח אבל משום מה נראה לי שאילו אותן נעלי ספורט שהוא היה לובש
כאשר הוא היה רץ איתי.

אני זורק את העיתון על הרצפה, ניגש לכיוון הארון שליד המיטה,
מוציא את הנעלים שמזמן כבר לא ראו אותי, לובש אותן ויוצא
מהשער.

הריצה היום זו ריצה בשביל ברוך.