שמה מלכה אחת, ואז אחד, רק מרימה מהערימה, מבלי להסתכל איזה
קלף.מגדל של קלפים. ככה הוא תמיד אמר, שאני גרה במגדל של
קלפים, ועשה צורה מוזרה עם היד. "אבל את יודעת מה קורה למגדל
של קלפים בסוף?". ואני ידעתי וכמה שפחדתי מהמחיאת כף הזו שתמיד
אה אחרי השאלה הזו.
"ב-ו-ם" ! , הוא קירב את שתי כפות הידיים שלו במהירות הזויה
שהקפיצה לי את הלב.
"כמה שבהתחלה הם יפים, כמה שבהתחלה אתה כל כך מאושר שהצלחת
להעמיד אותם ושכל המלאכה הזו היא שלך......"
בדיוק אז......... "כן, אני  יודעת, 'בום' הם מתמוטטים", רק לא
רציתי שימחא שוב כף באגרסיביות כזו.  "כן, בום,  וכשהמגדל שלך
יתמוטט אל תבואי אלי, אני אמרתי לך. לא לחיות במגדלים של
קלפים".

עוד עשר יהלום ותשע תילתן, קומה שניה כמעט גמורה. הוא, זה
שאוהב אותי הכי בעולם, פה לידי מסתכל עלי במבט אוהב, במבט
דואג. אהבה לא בטוחה. זה הילד שלנו שישן בסלון, על שמיכת פוך
קרה-חמה, תלוי כמה זמן נשארים בתוכה. בהתחלה אתה נשכב בתוכה
והיא כל כך קרה ונעימה, כאילו נפלת למצע עננים. ואז אפשר
להתכרבל כמה דקות והכל מבפנים מתמלא חמימות. והוא מסתכל עלי,
ואני ממשיכה להניח קלפים אחד על גבי השני. "ואם אני אקום ואלך?
אז כל התאוריות שלי יהיו מוצדקות? הא?"
"תעני לי לעזאזל!!!" . לא רציתי לענות, ידעתי שלא משנה מה אני
אעשה זה לא יעזור. תמיד בהתחלה הוא רגוע, ואחרי שניה הכל
משתנה. רק שהילד לא יתעורר.

קומה רביעית,רק של מספרים נמוכים. שלושים ושתייימים, לא משהו
מיוחד.  וונוטפות טיפות זיעה עצבניות מהמצח שלו על שולחן
המטבח.
עוד רגע זה יגיע, אני בטוחה. ההתפרצות הגדולה. "תביני, שהבעיה
פה היא את, ולא אני. תביני, שאני פה עושה הכל, ואת שותקת.
רואה? כמו עכשיו. שותקת." לא נותן לי אפילו הזדמנות להגיב.
הדבר היחידי שרציתי באותה שניה זה שיעזוב אותי ואת מגדל הקלפים
שלי בשקט , במטבח. ואז, נרגע. והכל נראה בטוח ושקט. רק עוד שני
קלפים לכסות את גג המגדל. הוא נושף לי בצוואר. "את יודעת שאני
אוהב אותך. אותך ואת הילד, אתם הכל בשבילי. אבל אני אל מסוגל.
את חיה במגדל של קלפים, ואת יודעת מה קורה למגדלי קלפים?"
קלף אחרון, עומד. קימצתי אגרופים, רק שלא יקרב את כפות הידיים
שוב. מתחננת בתוך תוכי. שלא יעשה את זה שוב, שלא ייגע בי ובילד
שלי.
"ב-ווו-ם!" הישר לתוך מגדל הקלפים שלי.