מתהלך בשמחה בין רבדי דיכאון,
לא שלי כלל וכלל ובכל זאת חייב
להזכיר לעצמי כי לבד בעולם, אהיה עד הסוף,
בין אם מר או נשגב.
מן תחושת התעלות מידי מתחמקת,
שוחקת כל יצר לטעום מחיים
כלל וכלל לא שווים מן חיים שכאלו.
אין טעם ללבוש פני אמת עצובים.

נצח של עצב חיוור ודומע,
קורע ממני נפשי מגופי
זכרונות של כאב ושל צער נוגע,
פוגעים בי הישר ברוחי מבפנים
דם ועשן ניגרים סביב ידיים,
לעד נכבלו בשרשרת תהום
רמה נשמתי, מחפשת שמיים,
לעד אתהלך מזדרונות גיהנום

אך לשווא חלומות משמיים הולמים בי!
לשווא את דמעות גן העדן אחנוק!
לעולם בני בליעל לא יראו רגשות על פניי!
נקמה היא דבר כה מתוק...


אזיקים על גפיו לא פוגעים הם ניצוץ שקיים ברוחו של מלאך שנפל
אך אם זאת לא תשקוט רוח עדן פורחת...
כי יגיע היום בו ינסוק הוא אל על