כשהייתי בת שש, הייתי באה לסלון, מתיישבת ליד אמא ואבא על הספה
ובוכה. לאמא עניתי שאני בוכה כי אני לא רוצה שהיא ואבא יזדקנו
וימותו, ואמא ענתה לי שיש לה ולאבא ובמיוחד לי, עוד המון שנים
לחיות ושאני בסך-הכל בת שש, אני צריכה לחשוב על דברים משמחים.
אף-פעם לא סיפקה אותי התשובה הזו, התעקשתי לבכות על זה שיבוא
היום ואמא ואבא היקרים שלי יזדקנו וימותו, ואמא היתה מחייכת
אלי וחוזרת על אותה התשובה כל פעם מחדש.

בכתה ד' בקשה המורה שנכין עבודות חקר, נבחר נושא מסויים
שמעניין אותנו לדעת עליו, נכתוב המון שאלות שעולות לנו בראש
ואז נחלק אותן לראשי-פרקים, נעיין במקורות מידע ונענה על
השאלות על סמך התשובות שמצאנו בספרים. אני בחרתי לבצע את עבודת
החקר שלי על המוות, קראתי וחקרתי, חיפשתי מקורות מידע, היו לי
המון שאלות שעניין אותי לענות עליהן, על העבודה הזו קבלתי 100,
רק חבל שהמורה אמרה לאמא לבדוק אם הכל בסדר אצלי...

בכתה ז' הגעתי לצופים, קישטנו את המחסן של השבט שלנו, אחד
המדריכים תלה חבל תלייה מהתקרה, סתם ככה ליופי. זה היה ממש יפה
לדעתי. התחננתי שילמד אותי להכין, בהתחלה הוא לא הסכים, אבל
אני לא ויתרתי, הצקתי לו עד שהוא נשבר, בסוף הוא לימד! הוצאתי
את השרוך מהנעל והתחלתי להתאמן, שוב ושוב עד שיצא לי קשר
מושלם.
הורדתי את השרשת מהצוואר שלי, הוצאתי את תליון ה"פיס" שהיה על
החוט, את החוט קשרתי לחבל תליה ותליתי על הצוואר, סתם ככה
ליופי, זו היתה השרשרת החדשה שלי. לא הורדתי אותה אף פעם, היא
עדיין תלויה על הצוואר שלי, היא כבר מסריחה לגמרי, החוט כבר
בלוי ויש לו ריח של עובש בגלל שהוא היה נרטב במקלחת...

אני חושבת שבאיזשהו מקום, הנושא הזה נתפס אצלי כאובססיה, למות
אני רוצה, בזה אין לי כל צל של ספק, אבל זה לא יקרה, לא בגלל
התערבות כלשהי שלי בתהליך הזה בכל אופן...

אולי זה בגלל שאני מתה מפחד...