אורן התקשר אלי היום. מוזר, הוא התקשר בדיוק שהרמתי את הטלפון
ביד כדי לחשב במחשבון כמה ימים נשארו לי עד החופש הגדול, פשוט
השארתי את המכשיר על "השתק" במשך שלושת הימים האחרונים...
-"רוצה לשמוע משהו מצחיק?", אפילו לא אמרתי לו שלום,
-"נו?" הוא ענה בחוסר חשק,
-"לא התקלחתי כבר שלושה ימים" עניתי באושר,
-"ולמה עשית דבר שכזה?", למה הוא מדבר אלי כמו לילדה מפגרת?
-"ככה כי סתם, אפילו הקאתי פעמיים!", ממש בידרתי את עצמי,
-"למה הקאת?", אוף תשנה את הטון הזה זה מתחיל להרגיז!
-"חחח אין לי מושג, אפילו לא אכלתי המון זמן!",
-"ענבל? הכל בסדר?",
התפוצצתי מצחוק! כבר התחילה לכאוב לי הבטן,
-"אורן!", כמעט נחנקתי מהצחוק,"אני אחושרמוטה שיכורה ופאקינג
כיף לי", זה קצת הרגיז אותו...
-"ואין לך בגרות בהיסטוריה בעוד יומיים?"
-"כן! כן! יש לי!" אוי כבר כואבת הבטן מהצחוק, "ואני יודעת
ההההכככללל!, רוצה לשמוע? אז ככה, היתה מדיניות תוקפנית
ומדיניות פייסנית והיטלר רצ..."
-"נו את שוב מקיאה ענבלי? אולי תפסיקי כבר עם השטויות האלה? את
לא רואה שאת הורסת את עצמך בגללו? כולם דואגים לך! את לא עונה
לטלפון כבר כמה ימים טובים!"
-"אוייש אורן תמות מוות כואב ואיטי... למה אתה מזכיר לי אותו
עכשיו? אתה לא רואה שאני נהנית? אני הכי שיכורה ומה זה כיף לי,
תראה עכשיו גרמת לי לבכות"
-"ענבל הגיע הזמן שתקחי את עצמך בידיים..."
נקישה בדלת, ממשיכה לדבר עם אורן, מצלצלים בפעמון
-"ענבל, תפתחי לעוז את הדלת", אורן מדבר אלי לאט לאט, זה ממש
מרגיז.
-"אורן יא בן-זונה! למה הבאת לפה את עוז?"
-"הוא גר הכי קרוב אלייך, ההורים שלך יחזרו מחו"ל ויראו אותך
ככה ואת תהיי בצרות הרבה יותר גדולות!", אורן כבר ממש התרגז,
"נו תפתחי לו כבר אני שומע את הנקישות שלו עד לפה!"
ניצלתי את ההליכה מהחדר לדלת הכניסה לעוד שלוק, קצת הגזמתי
וצרב לי בגרון. זה היה ממש מצחיק, ראיתי את עוז כפול שתיים.
עוז לקח את שפופרת הטלפון מהיד שלי, החליף עם אורן עוד שתי
מילים וניתק.
נשכבתי על הרצפה, הוא התיישב על המיטה שליד הביט בי ונאנח, "מה
יהיה איתך בסוף ענבלי?", התפוצצתי מצחוק... עוז אף פעם לא
רציני וזה היה ממש ממש מבדר לראות אותו ככה פתאום, "מה קורה
איתך אח שלי?! כולה קצת שתיתי. אגב ממש יפה לך כפול שתיים.
קיצר אני הפוכה מהתחת ואורן שלח אותך לזיין לי בשכל וזה מה זה
לא בא לי בטוב עכשיו שאתה פה!"


הוא המשיך להביט בה, מתהפכת מצד אל צד על הרצפה, שולחת יד לפה
יד לשם, מתפוצצת מצחוק, עושה תנועה חדה לצד ימין נכנסת בקיר
צועקת מכאב מתהפכת בחדות לצד שמאל, נכנסת בקיר השמאלי צועקת
שוב, וכך חוזר חלילה. היא כל כך מצחיקה לפעמים...
היא נרגעה לבסוף, שכבה על הגב עם עיניים פקוחות, ידיה פרוסות
לצדדים, מדי פעם היא השמיעה מן קול מוזר מהפה, סתם צירוף של
אותיות בלתי מובן...


פעם היינו הידידים הכי טובים, היום היא אומרת לי שהיא לא רוצה
אותי לידה, לעזאזל איתה. אני מנסה להבין מה קורה, אני לא
מצליח, היא לא מספרת לי, לא מספרת לאף-אחד, כבר לא אכפת לה
מאף-אחד... כבר שלושה ימים אנחנו מתקשרים אליה, אורן התקשר
אולי מאתיים פעם, גם אני התקשרתי המון וגם נועה ואורית, אפילו
שכנענו את עדי להתקשר אליה (עדי הוא החבר לשעבר, בגללו היא
ככה, אני חושב), גם לו היא לא ענתה, כבר התחלנו לדאוג. את הדלת
היא לא פתחה, אבל שמענו קולות בוקעים מתוך הבית - קול של מים
הנשטפים בניאגרה של בית-השימוש, מקרר נפתח, אז דאגנו קצת פחות,
לפחות היא בחיים.
בחיי היא ממש מסריחה, כנראה שהיא לא התקלחה כמה ימים... מוזר,
בד"כ היא בן-אדם מאוד הגייני, מתקלחת לפחות פעמיים ביום,
מחליפה בגדים כל יום, ועם החולצה הזו של קורס המע"רים אני
ראיתי אותה לפני שלושה ימים לפחות... מה קורה לה?
פעם היא היתה בנאדם ממש אופטימי, אני והיא, היינו הכי קרועים
בחבורה הזו שלנו, היינו יושבים בימי שישי בגינה, על הסלע,
דופקים סיגריות בקצב, רק צוחקים, ענבלי היתה מספרת לנו על
האנשים מהתנועה ועל המטופלים שלה במד"א, אפילו את המטופל ההוא
שכמעט מת, היא הפכה לבדיחה, דבר לא הצליח להוריד לה את החיוך
מהפנים. כל בוקר היינו הולכים יחד לבית הספר, הייתי מצלצל
באינטרקום והיא היתה יורדת כולה קורנת ומאושרת מוכנה לעוד יום
יפה בו היא רק תצחק.
איזה סמרטוט היא נהייתה עכשיו... כל-כך חיוורת, כמה רזתה, היא
לא אוכלת?
מלוכלכת, מזיעה, נראה כאילו היא לא הסתרקה כבר שנים.
אכפת לי ממנה... באמת שאכפת, עכשיו כבר מאוחר להראות את זה,
היא לא מוכנה לדבר עם אף-אחד.
תמיד כששאלתי אותה "מה המצב?", היא היתה מחייכת ועונה "וואלה
שורדים, מה איתך מותק?!", אז אמרתי שסבבה, היא נראתה שמחה
למדי, היא תמיד היתה שמחה. היא ענבלי...
עכשיו ענבלי אחרת, אני חושב שתמיד היא היתה ככה זה לא נראה כמו
משהו שמפתחים מהיום להיום, הכוונה היא שתמיד היא היתה אחרת,
אולי, בלי שאף אחד יראה היא היתה בוכה ולא מחייכת, בשקט...
אולי כבר נמאס לה בשקט... היא נראית נורא פסימית עכשיו, בזמן
האחרון אנחנו מתחילים לדאוג, לא נראה שהיא רוצה לחיות או שהיא
נהנית מהחיים. אנחנו דואגים.
עכשיו ישבתי אני על המיטה שלה, ובכיתי בשקט, אולי היא תסלח לי
מתישהו על זה שלא שמתי לב, לא שמתי לב שהיא אחרת...


הוא בוכה שם על המיטה, הוא חושב שבגלל שאני שיכורה אז אני לא
שומעת אותו, בטח הוא מתגעגע לימים בהם היינו יושבים בגינה,
כולם היו מעשנים ואני הייתי אחראית על המורל, כולם מתגעגעים
לזה... תמיד כולם היו סביבי, מקשיבים לסיפורים שלי, על
ההתנדבות באמבולנס, על הזקן ההוא שהקיא בדיוק בשניה שהאמבולנס
הגיע לבית החולים ועל הילד שהזמינו אליו אמבולנס כי נתקעה לו
האצבע בקנה של אקדח פיקות.
היינו ממש "קרובים", והוא אף-פעם לא ממש התעניין מה קורה איתי
באמת. מעניין למה הוא פה עכשיו, הוא הרי מעולם לא שאל אותי מה
שלומי, אף פעם לא הראה שאכפת לו. תמיד פתר את עצמו בלזרוק לי
"מה המצב איתך אחות?" ולהמשיך ללכת תוך כדי שברור לו לחלוטין
שהוא יקבל את התשובה הקבועה שלי "וואלה שורדים!". בנזונה, אם
היית נעצר אשכרה לשמוע את התשובה, להראות שמעניין אותך אולי
היית מקבל תשובה אחרת, חשבת על זה?
צבוע אתה עוז! אתה מרגיש את זה עכשיו, נכון?, כמו שאני הרגשתי
כשקארין בלעה את הכדורים שהפסיכיאטרית רשמה לה, מרגיש כמו
אגואיסט, אתה הרי רוצה אותי בחיים עכשיו רק כדי שהמצפון שלך
יהיה שקט, הרי אם אני אחליט ללכת מכאן, ללמעלה, איך תרגיש? איך
ירגישו אורן ונועה ואורית? אולי לפני שאני אלך ללמעלה אני
אכתוב לכל אחד מהם פתק, "אני סולחת", כדי שירגישו טוב עם
עצמם...