כן גם אני
מחובר לכל הכבלים
לא זז בלי לדעת
מי ירה ראשון
ומי התקשר אתמול
גם אני
צריך לדעת איך עובדת המכונה
שדופקת לי בראש, בחדר שלי
כן אני יודע זה הזוי
לחשוב שחיים שלמים אפשר לחיות
בתוך קופסא קטנה
גם אני כותב
על עצמי, בלי לזקק שום פרט
אבל מה אני יכול לרצות?
אין שוני בתמונה שסביבי
אני חלק ממנה, בסופו של יום
גם אני מחפש אהבה
בתוך קופסא קטנה, שמחוברת לקיר
לשם אני נזרק בסוף הלילה
הכול יותר מדי פתטי
כמו ילד קטן
שעדיין לא הבין את הכוונה
והוליווד זה לא כאן
גם לא לונדון
אני בורח לצדדים, משם קל יותר לראות את עצמי
מי שחשב שאני יכול לצעוק, טעה
גם אני מחובר לכבלים, שמחזיקים אותי חזק
מכשיר אחד עובד, שני מציג לי את המוח שלי בניירות קטנות
אחד גורס את כל הזמן שלי, שני מסביר לי איך להתאהב
ואני בכלל רציתי להביט מהצד על הכול
ואין שוני בתמונה
זה אני, אחד מהשאר, וזה די מחורבן
מי חושב, שאפשר עוד להדליק את האור
מביט סביבי, למה שלא אסתכל עלי?
הפנים עדיין מחפשות את הסטירה
והגוף מחפש ריגושים, שלא באים עם מפת דרכים
אולי אקח מחבט בייסבול, ואשבור את כל מה שלצדי
גם את האנשים שמחיכיים אלי, חיוך ז'ורנלי
את הפסלים, שאני אמור לנקות
כן גם אני, הפכתי לזונה
חסר איפור, חסר בגדים, מוכן לכל
והכול בא אלי במנות קטנות, עד שאני לא מרגיש בהבדל בגודל
לא יכול להביט על עצמי
השקרים כתובים על הפנים
אז שותה עוד קצת
ומספר על עצמי, פורס אותי חתיכות קטנות
ובערב
כבול בכבלים, שאני לא יודע איפה הם נגמרים
ובכול פעם, שכבל חדש נקשר סביבי
אני לומד פחות ופחות על החיים שלי
מאבד את הזכות להביע את הפרצוף האמיתי שלי
כן, עכשיו אני יודע למה מחייכים כולם
ואצלי, זה לא ברור מאליו
מביט על עצמי, זה לא אני
שנוקש במקלדת, בכפתורים הקטנים
עכשיו הצורך באהבה כבש גם אותי
אז מוותר על השאר
כן גם אני רוצה לדעת, איך אומרים את זה נכון
כן גם אני יושב מול המסך, אבל זה לא אני במציאות
המוח שלי עכשיו מרוח, על עיתוני סופשבוע
בין כבלים מתמוגגים לצלצול פלאפון
זה לא אני באמת, למרות השקר שסיפרתי קודם.
(כולם רוצים להיות דומים, חלק מאיזו תבנית
והשונים הולכים הפוך רק בשביל שהדומים יגידו שהם שונים
ומי זה המורד האמיתי? זה שחושב לפני שהוא עושה משהו
ורק אחרי שהוא מחליט מה טוב עבורו, הוא מתחיל ללכת
הפוך או בתוך תבנית).