שדרה בפארק, ספסל חלוד, אחרי הגשם שירד,
יושב לו ילד לבדו, רק ארגז ליד.
ובקבוקון בועות סבון הוא מחזיק ביד,
ורק הוא, והבועות, בכל הפארק לבד.

ובועה ועוד בועה עולות לעננים,
באור השמש הנמוג נדמה שיש לו תאומים.
אך הוא יודע, הוא לבד, כך זה היה מעולמים,
והוא מבין את זה, וכן, הוא כבר לא כל כך תמים.

"מה אתה עושה?" קול בוקע מן הסבך,
ואחריו יוצאת ילדה, ילדה יפה כל כך.
"בועות," הוא מגמגם, בקושי נאנח,
"אני אוהב בועות יפות, בהן אני מוצלח."

"בוווווועות," היא צועקת, פורצת לדמעות.
"מהם החיים אם לא רק אוסף אשליות?"
והיא בוכה, בוכה חזק, והדמעות זולגות,
והיא עומדת לידו, והוא נבוך, מה לעשות.

"שטויות," הוא אומר, מביט לה בעיניים.
"זה רק סבון וכימיקלים, מעורבבים עם מים.
חבל על הדמעות שלך, ירד גשם שעתיים."
והנה, היא קצת נרגעת, ככה, בינתיים.

"מאיפה באת, ילדה קטנה, ולמה את בוכה?"
"אני לא ילדה קטנה, אני ממש מוחה,
אז אל תאמר כזה דבר, אפילו לא בדיחה.
וגם.. אוי, מצטערת, לעוף אני צריכה."

"לאן את ממהרת? כבר כל כך מאוחר.
בואי, קחי את המעיל שלי, שלא יהיה לך קר.
אולי תשבי פה קצת איתי? זה אולי טיפה מוזר,
אבל נחמד לי שאת פה, ועוד מעט יבוא מחר.

"אולי עכשיו, כשאת יושבת, תאמרי לי מה הבעיה?"
"יש לי מגוון של בעיות, כמו לכל פייה.
אומרים שאני לא מספיק טובה, שאין בי תושייה.
שאני לא ממש כמוהם, טובה רק בדאייה."

"זה היה מזמן, אז כשזה קרה,
הכנפיים, ההילה, הכל נלקח בחזרה.
אני לא אעוף יותר אף פעם, הם הכאיבו לי נורא.
רק עוד טיפה אחת השאירו, עוד טיפת עזרה."

"אז יש לי רעיון איך נברח מהשחור.
בואי נסתלק מפה, לפני עלות האור.
נלך יחדיו לאנשהו, נלך ולא נחזור.
לא צריך הרבה דברים, וקצת קסם יעזור."

והיא חשבה, חשבה עוד קצת, חשבה הרבה.
והוא חשב שהיא תלך, תעזוב, וזהו זה.
וכמה הוא שמח כשהחיוך פרץ לפה,
והיא אמרה מילים סתומות, בקול כל כך יפה.

בקבוק הבועות התחיל לקפוץ מתוך תזזית,
ומפתח צר יצאה בועה, יפה וענקית.
והוא אחז לה בידה, לעיניה הוא הביט,
ומתוך הלילה הגוסס, הם נעלמו אל העתיד.

שדרה בפארק, ספסל חלוד, אחרי הגשם שירד.
השחר רק עכשיו הפציע, הרקיע עוד ורדרד.
הארגז על הספסל עדיין, הבקבוק מונח על יד,
אך הוא כבר לא בודד יותר, הוא איתה לבד.