" '...אם אתם מאמינים בפיות, מחאו כפיים עכשיו' קרא פיטר פן"
הקריאה אמא מתוך הספר.
"אני מאמין, אני מאמין" קפץ ערן.
"אז מחא כף" אמרה לו. "מהר, לפני שאורה של טינקרבל יכבה והיא
תמות".
ערן לא חיכה אף לסוף המשפט והחל למחוא כפיים במרץ.
לא יכולה לסבול את השטות הזו, נחרתי נחירה קצרה של בוז מצדו
השני של החדר.
"יופי" אמרה אמא לערן, מתעלמת ממני "הצלת את טינק." ערן חייך
אליה חיוך רחב. "ועכשיו - לישון" אמרה אמא, קמה מצד המיטה
והידקה את השמיכה סביבו.
"לילה טוב, ערני".
"לילה טוב, אמא".
"לילה טוב, אוריתי".
"לילה טוב, אמא" עניתי בשקט.

"אני יכול לעעעוווףףף" קרא ערן בהתרגשות. הוא עמד במרכז הסלון,
כשלגבו דבוקות שתי כנפיים גדולות עשויות נייר, מעשה ידיו. הוא
נופף בידיו מעלה-מטה, מעלה-מטה, כאילו מנסה להתרומם בעזרת
הנפנוף. אמא בדיוק נכנסה הביתה וכשראה אותה, חייך חיוך רחב
ונפנף בידיו במשנה מרץ.
"אמא, אני יכול לעוף!" הכריז וקפץ קפיצות קטנות באוויר. אמא
חייכה אליו וליטפה את ראשו.
"סוף סוף" הפלטתי מתחת לאפי, טרקתי את הספר שלא הצלחתי להתרכז
בו כלל וקמתי מהספה עליה ישבתי בשעתיים האחרונות, משגיחה על
ערן.
"אני הולכת לחדר לקרוא" הכרזתי והלכתי אל חדר השינה המשותף לי
ולערן. כשהגעתי לדלת עצרתי לרגע והסתובבתי לעבר ערן.
"אתה יודע, פיטר פן לא קיים באמת. הוא רק דמות מסיפור. ואין
פיות בעולם!!" אמרתי לו ונכנסתי לחדר, טורקת את הדלת מאחרי.
ערן התיישב בכבדות על הרצפה, עיניו דומעות.
"הוא כן קיים, הוא כן קיים!" מלמל בין דמעותיו. "ויש פיות !"

בערב, כשנכנסה אמא לכסות אותנו ולהקריא לערן סיפור לפני השינה,
התפלאה לראות את ערן שוכב מכורבל במיטתו, מכוסה עד צוואר,
ובוכה אל תוך הכרית. התינוק הזה. היא התיישבה על צד מיטתו
וליטפה אותו, מנסה להרגיעו. עיניה חלפו על פני החדר אל מיטתי,
מבט מאשים בעיניה.
"מה?" שאלתי אותה. "בסך הכל ניסיתי להסביר לו שפיטר פן הוא
דמות דמיונית שהמציא מי שכתב את הספר. הוא לא באמת קיים, וגם
לא טינקרבל. ואנשים לא עפים!" את החלק האחרון של המשפט הפניתי
לערן, שהרים את ראשו מהכרית הספוגה.
"זה לא נכון, זה לא נכון" מחה בתוקף. "פיטר פן קיים וגם
טינקרבל. את פשוט לא רואה אותם כי את כבר לא מאמינה בהם" אמר
לי וחיבק את אמא בכח. "אמא - תגידי לה!" דרש.
"אמא, למה את מניחה לו להאמין בשטויות האלה?" שאלתי אותה בכעס.
"כל היום אני רק שומעת ממנו על פיטר פן וטינקרבל וכמה שהוא
רוצה לעוף!"
"אם אני לא טועה" אמרה לי אמא בשקט, כמגלה סוד "גם את האמנת
בפיטר פן כשהיית בגילו". ערן הרים את ראשו מכתפה לשמע הדברים
הללו.
"באמת?" שאל.
"לא יכול להיות" קראתי בזעם. אני אף פעם לא האמנתי שפיטר פן
קיים.
"באמת" השיבה אמא לערן והוא הוריד את ראשו חזרה אל כתפה, חיוך
על פניו. זה כל מה שהיה צריך לדעת. עכשיו היה משוכנע שהוא
צודק.
"אמא, תשאירי את החלון פתוח הלילה, טוב?" ביקש ערן.
"בסדר" השיבה לו וליטפה את ראשו.
"אני לא מאמינה" מלמלתי, מנענעת בראשי ושכבתי לישון, מפנה את
גבי לערן ולאמא.

בבוקר שמעתי את ערן מספר לאמא באושר שפיטר פן בא לבקר אותו
בלילה. פניי התעוותו באורח לא רצוני ופתחתי את פי לומר לו
שיפסיק עם השטויות, אבל אמא העיפה בי מבט מתרה והחלטתי שעדיף
לי לשתוק. ערן המשיך בסיפורו וסיפר שגם טינקרבל הגיעה, פיזרה
עליו אבק פיות והוא עף איתם לארץ לעולם לא.
"...ופגשתי את הנערים האבודים, וראיתי את הוק, ואת בתולות
הים..." הוא עצר לרגע לשאוף אויר.
"אוי, אמא, זה כל כך יפה שם!" אמר בעיניים נוצצות מהתרגשות.
"ופיטר רצה שאשאר איתם, אבל אני רציתי לבוא ולספר לך" אמר
בחשיבות.
"אני שמחה שרצית לחזור הביתה" אמרה לו אמא. "הייתי מתגעגעת
אליך מאד לו היית נשאר שם".
בשלב זה החלטתי ששמעתי מספיק ועזבתי את החדר.

לאחר הבוקר ההוא כבר לא שמענו כל כך על פיטר פן בבית, וחשבנו
שערן עבר לדברים אחרים. אמא אומרת שכך היה גם איתי כשהייתי
בגילו.
אבל יום אחד הזעיקו את אמא מהגן. ערן נפל ושבר את ידו.
כשהגענו לבית החולים אליו לקחו את ערן, מצאנו אותו יושב על
מיטת בית החולים, ידו הימנית מגובסת וכולו עצוב, עיניו מלאות
בדמעות שלא הזיל. הוא לא בכה, אמרה לנו האחות. אפילו לא לרגע.
אמא התיישבה לידו, מביטה בו.
"אמא, שכחתי איך לעוף." אמר לה בשקט ואז נשבר, מרשה לעצמו
לבכות בפעם הראשונה מאז שנפל. אמא חיבקה אותו בעדינות, שלא
לפגוע בידו הפגועה. הוא התכרבל לתוכה, ובכה בשקט, נותן לדמעות
הכאב והאכזבה לשטוף אותו.