ואני אומרת לו- "נו טוב יאללה, מעכשיו אני בוגרת."
בגלל שכנראה הוא עוד לא מכיר אותי מספיק, הוא לוקח כמה שניות
מחשבה שאני לוקחת כאישור להמשיך.
"בוא נדבר על פילוסופיות חיים, בוא נדבר על אמנות ושלום
ומלחמה, בוא נדבר על פוליטיקה, בוא נדבר על ילדים רעבים ועל
האמנית ההיא במדינה הזאת שהתאבדה, בוא נדבר על נרקומנים וצרות,
בוא נדבר על לב שבור..."
"בואי נדבר על אהבה." הוא לוחש לי לפתע.
ואני בגלל שאני עוד במצב זרימה עוד מוסיפה, "בוא נדבר על
זיונים."
הוא משפיל מבט.
הוא לא אומר כלום כי כבר אין לו זכות לכעוס עלי.
בדיוק כמו שלי אין זכות להאשים אותו בכל הבלגאן הזה.
"כולה זיונים רון." אני דוחפת אותו.
"את מזלזלת במהות של המושג." הוא עונה ועובר מהמיטה מולי אל
הכסא שעומד שני מטר ליד. כמה שיותר מרחק. אני תוהה מתי הוא
נעשה לי כזה בוגר.
ואיך בכלל הגענו לפה, כי הרי שבועיים קודם השיחה נותקה לי
בפרצוף, שבועיים קודם הוא מאס בי. והנה הוא יושב אצלי בחדר, עם
מבט מאוכזב אך מראה לי שיש עוד תקווה.
"רזית." הוא אומר לי.
ואני מהנהנת, "כן." בגללך...
לב שבור גורם לאיבוד תאבון, לב שבור גורם לי להיות ערה כל לילה
עד חמש בבוקר, לבכות, לנהל שיחות טלפון ליליות. לדפוק את הראש
בקיר.
לחתוך לרוחב.
אבל הוא לא יודע את כל זה, מבחינתו התחלתי לארגן את החיים של
הבגרויות ואחרי. מבחינתו הכל בסדר אצלי. ככה סיפרו לו. הוא הרי
שאל.
יש לי סחרחורת, קיץ ואני בחולצה ארוכה.
צלקות קטנות קטנות בחיבור בין הידיים לכפיים.
אם הוא היה יודע, הוא פשוט, לא יודעת, פשוט היה מוחק אותי.
הייתי מפסיקה להיות מציאותית עבורו. אז שקט. אשמתי. ושקט.
לפעמים יש דברים שטוב לשמור לעצמך.
הוא בא אליי שבועיים אחרי בגישה של- "נו, התבגרת??"
הוא יודעת כמה אני שונאת קטעים כאלה ובכל זאת זה לא מונע ממנו
את האקט.
אז אני עושה ג'סטה ומכניסה אותו פנימה והוא יושב לי בחדר, יש
לי מיטה סגולה
(לשם המוטיב החוזר) ועל השידה עוד עומדים ספרי הסוציו שהוא
החזיר.
ו... אני נשענת לאחור על הקיר, משלבת רגליים והוא מתיישב מולי,
מביט בי ובקיר היצירה שלי...
יש שם גם תמונות שלו, אחת שלו, אחת של שנינו, וציור שלו-
רישום... שעשיתי לילה אחד כשהוא ישן לידי.. כל-כך יפה. ויש עוד
כמה פוסטרים ותמונות וצילומים וציורים וצעצועים קופצים ולוח
שנה.
הוא מסתכל בי.
והוא עובר לספה.
והוא מסתכל בי.
"באמת חשבתי..." הוא מצמצם את העיניים תוהה אם בכלל יש לו מה
לטרוח ולהמשיך.
"מה חשבת?" אני מזרזת אותו. השהות שלו בחלל הזה מערבבת לי הכל,
עד שכבר קצת התאפסתי.
"חשבתי שהתבגרת קצת. איכשהו, כמו דפוק, חשבתי שאת באמת מרגישה
פה משהו רציני."
באינסטינקט בסיסי אני עונה לו: "אתה באמת דפוק."
ואז קולטת מה עשיתי.
הוא אפילו לא פותח את הפה לענות לי.
פשוט קם והולך.
מזוכיסטית.
28 למאי, אני יוצאת לטיול לכנרת כי לחברה טובה שלי יש יום
הולדת, כי היא אומרת לי: "צ'קי, יהיה בסדר, תבואי, נפגוש
בחורים יפים, נרקוד, נדפוק ראש. יאללה, צאי מזה."
אז נוסעים, ופוגשים ורוקדים והראש מסתובב.
אני עם הרגליים במים.
ואני מתגעגעת אליו כמו שלא התגעגעתי לאף אחד בעולם.
ואני לא תופסת איך הכל נדפק לי ככה. זה סך הכל יחסים.
מה הייתה ההיסטריה שלי? מה כל-כך הפחיד אותי?
הצל על המים מתעוות עם הגלים.
אני מתגעגעת לידיים שלו מחבקות אותי מאחורה, מלטפות לי את
הבטן. לשפתיים שלו נוגעות-לא-נוגעות בנקודות רגישות בצוואר,
בעורף, בכתפיים...
אני נושמת את האוויר לתוכי, הוא מתוק וטהור ועצוב...
לכנרת באמת אין ריח של ים. לכנרת יש ריח של בכי נושן.
לי יש הזיות של שלוש וחצי בלילה.
אני עוצמת עיניים, מרגישה את עצמי טיפה מתנדנדת
אלכוהול מתערבב לי בבטן עם הדמעות, הראש מסתובב, צלילי
פסיכודלי מרחבה מאולתרת גורמים לי לחשוב על חזירים עם כנפיים
ודבשת. בראש שלי הכל ורוד כהה. וזה צבע יפיפה, הצבע של המצעים
שהיו לי בלילה ששכבנו.
משהו נוגע לי בכתף, אני מתנערת ומסתובבת לאחור, מולי עומד חייל
שייטת, באזור לידינו יש קבוצה של חיל הים, הרוב חברי שייטת 13,
באו לפרוק, כמונו. באו לבקש מהכנרת ים.
"הכל בסדר איתך?" הוא מביט בי קצת מודאג. יש לו עיניים עמוקות
ובוגרות.
"כן, למה שלא יהיה."
"לא יודע את כבר חצי שעה פה, לא זזה."
"טוב לי פה, הכל בסדר, תודה." אני נותנת בו מבט קצר נוסף
וזורקת חצי חיוך, חוזרת להביט באופק של טבריה.
"אולי תבואי תשבי איתי קצת, פתחנו נרגילה, לכם יש מוזיקה טובה,
חבל לבזבז כזה לילה יפה."
"תסתכל בים." אני אומרת לו, "תסתכל כמה המים עצובים."
בראש אני מריצה בשנית את המילים שלי, קולטת כמה דפוק זה נשמע,
"בוא, נלך נשחק קצת בעשן."
מסביב לנרגילה יש חמישה בחורים, אנחנו עושים הכרות קצרה ואני
צוחקת שבכלל לא שאלתי קודם את השם שלו. "דרור." מטר שמונים
ושתיים של חיוך קטן וחמוד ופנים יפיפיות, גלאח ולחיים לא
מגולחות, הוא מתנצל, "לא הייתי בבית כבר ארבעה ימים."
אני שוכבת לידו על הגב, הצינור עובר בין היושבים, אני משחקת
בשיער ומוקסמת מהעשן שמתמזג לאיטו עם החושך שהביא על הלילה
הירח.
"אז את רוצה לספר לי?" הוא שואל.
אני לא שואלת מה, אני לא מזלזלת באינטליגנציה שלו, ויודעת שהוא
בטח לא מזלזל בשלי.
"שכבתי איתו ודפקתי את זה."
הוא שואף עשן לריאות ופולט אל החלל הריק שצף מעלינו.
"אז מה?"
"אני מתגעגעת אליו." מודיעה נחרצות. ובלב מהססת.
"כי...?"
"מז'תומרת כי? אני מתגעגעת אליו, איזה סיבה נראה לך."
הוא מתיישב ומביט בי, "איזה סיבות נראה לך?"
"הוא הרג לי את הפרפרים."
אני קולטת כמה מוזרות השיחות שלי עם אנשים, עד כמה מוזרות
התשובות שלי. והוא עדיין פה לידי, מחכה לתשובה, ברורה יותר.
הוא לא מקבל... "לא יודעת."
"את אוהבת אותו?" הוא מעיז.
"לא יודעת."
"אל תבכי על גבר שאת לא בטוחה מה הרגשות שלך כלפיו."
"הוא אוהב אותי."
"אז מה?"
"לא יודעת." אני לא מעיזה להביט בו. למרות שהוא לא שופט אותי.
ואני לא מכירה אותו. אני יכולה להרשות לעצמי להגיד לו כל דבר
בעולם.
"אצלי זה לא ככה." אני מנסה להבהיר לשנינו.
"אז איך זה אצלך?"
"אני מתגעגעת לתחושה שלו."
"בואי נלך לטייל." הוא אומר ועוזר לי לקום.
כשאנחנו מתרחקים משם, מהאנשים שלו, מהאנשים שלי, הוא אומר לי
"מותר לך לבכות." הוא בן עשרים ואחת. יש לו עיניים כל-כך
חכמות. הוא בסך הכל מנסה לעזור לי. היה לו מספיק קשה בחיים כדי
לעשות ג'סטות לאנשים זרים.
הדמעות שלי זולגות מעצמן, הן לא צריכות את האישור שלי, הוא
אישר להן. זה מספיק.
אנחנו מגיעים לאיזה אזור ריק עם שולחנות פיקניק, אני מתיישבת
על אחד, הוא על הספסל. משלבת רגליים, מנגבת את הדמעות, זה לא
מפסיק. אז אני פשוט נותנת להן לזלוג.
הוא מושיט יד לכיס, מוציא ממחטה ומנגב לי את הלחיים, לוחש: "את
כל-כך יפה."
אני מוצאת את עצמי נושקת לו, השפתיים שלו כמו סם מרגיע, אני
מתנתקת ממנו ומלטפת אותן, כל-כך חושניות.
הוא תופס לי את היד.
"צליל..."
"כן?"
"את לא רוצה לעשות את זה."
"אני רוצה."
"באמת שאת לא, ואני לא מאמין שאני אומר את זה, כי את פשוט
מדהימה, אבל... אין סיכוי שזה יקרה היום. אני פשוט יש לי את
המספר שלך ואקווה שתגלי שאת לא אוהבת אותו ואני ואת נוכל להכיר
כמו שצריך."
אני מביטה בו, פגועה כמו שבחיים לא הייתי פגועה, כמו חץ ישר
בתוך החזה. "אבל..."
הוא קם, נושק לי על המצח, אני עוצמת עיניים, פוקחת,
קמה ורצה לים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.