אני יושבת איתו; כוח ממקור לא מובן מתעקש להחזיק אותי לידו.
אני מנסה לדבר איתו, לפתוח בשיחה. מתעקשת בכל כוחי לדבר איתו
על הדברים הכי פשוטים, קלילים ולא משמעותיים שאני מסוגלת
להעלות. כל דבר חוץ מכל מה שבאמת מסתובב לי בראש כרגע.
למה? אני שואלת את עצמי. למה כל דבר חוץ ממה שחשוב לך
באמת?
ועמוק בתוככי אני מגחכת לעצמי. על מה את רוצה לספר לו? אני
שואלת את עצמי. עליה? עליו? על הפחדים האיומים? התהיות
המטרידות? הפוסטר המהמם של נירוונה או האלבום החדש של מטאליקה,
שמגיע מחר לארץ?
כל הכבוד. הסרקזם הזה,שאת מתעקשת להשתמש בו גם כלפי עצמך, עוד
יביא אותך רחוק. אבל בעצם - מי אמר שאני רוצה להגיע רחוק?
הנטייה הטבעית של אנשים היא תחרותית. הכי גבוה שאפשר להגיע;
הכי טוב שאפשר להשיג. שאיפה לשלמות. גם שלי. למרות שאני יודעת
ששום דבר לא מושלם. השאלה היא, במה אנשים רואים שלמות? כל אחד
והדעה שלו. השלמות אליה אני שואפת היא מסוג אחר. מסמלת משהו
אחר בעיניי.
ובזמן שכל זה עובר לי בראש, אני נשארת שותקת, בוודאי עם מבט
מהורהר על הפנים. וגם הוא לא מוציא מילה. לפתע, אני כאילו
מתעוררת מעצמי; מתנערת. נשארת איתו רק עוד כמה דקות, ואז תופסת
תירוץ ועולה לחדר. שמה נירוונה ונשכבת על המיטה. בוהה בתקרה,
אבל לא באמת רואה אותה; כי מה שאני "רואה" באמת הן המחשבות
שלי.
ככה אני שוקעת. שוקעת עמוק יותר ויותר אל תוך עצמי.
עד שיום אחד מישהו יבוא וימשוך אותי החוצה.