המכונה נחתה על אחד מגגות הבתים שבשיכון. עוברי האורח והיושבים
בבית הקפה הסמוך נבהלו אך לא פתחו במנוסה, רק הביטו בדריכות אל
החיישנים היוצאים מתוך המכונה ואל הלהבים מחרישי האוזניים. אדם
לא מגולח, לבוש במעיל עור, זינק מעל שולחן הפלסטיק שלצידו רק
לפני רגע ישב, והחל לרוץ במהירות לעבר פינת הרחוב הקרובה.
גורלו נחרץ. כדור פלדה מעופף שהגיח מן השמיים התביית אל ראשו
ופגע בו בעוצמה. המכונה התרוממה ונעלמה.

כעבור ארבעים שניות הופיעה ידיעה חדשה במחשבו האישי של רוני.
"עוד חיסול", אמר לחברו שישב מולו ולגם קפה. "נאסר עזיזי", הוא
הצביע אל הצג הצבעוני, "מראשי החמאס בשכם". חברו הנהן בראשו
ולא אמר דבר. אחרי כמה דקות הם עמדו מחוץ לבית הקפה כשהם
לוחצים ידיים ונפרדים לשלום. במחשבו האישי של רוני הופיעו פרטי
החשבון: "סלט הבית, פנה שמנת, קפוצ'ינו 32.49 שקלים."

הירידה מן הקומה ה-73 לרכבת התחתית ארכה כשלושים שניות. כפי
שמחשבו האישי ציין, היו אלו כמה שניות יותר מדי: "הרכבת
האחרונה זה עתה עזבה והרכבת הבאה תגיע בעוד כדקה וחצי בדיוק".
רוני נכנס אל התחנה והצטרף לטור האנשים שהיו מפוזרים לכל אורך
צידו האחד של הפס המחוספס המפריד בין מסילת הרכבת לרציף. כמו
רוב האנשים, גם הוא עמד וצפה בקוצר רוח בסרטי הפרסומת הקצרים
שהוקרנו על הקיר שמנגד, עד ששמע את חריקת הבלמים של הרכבת
המתקרבת.

בקרון הרכבת שאליו נכנס הספיק רוני לתפוס את אחרון מקומות
הישיבה. הוא צפה נסיעה ממושכת, בגלל ריבוי התחנות בדרך. פעמים
רבות התלונן שאנשים אינם זריזים דים בכניסה לרכבות וביציאה מהן
ולכן זמן האיסוף בכל התחנות עולה בסך הכול על זמן הנסיעה.
"מספר התחנות החדשות אינו עולה בקנה אחד עם מספר הרכבות", כתב
פעם במכתב למערכת, "ובגלל אילוצי התקציב הידועים, אין ברירה
אלא לייעל את עבודת התחנות".

מחשבותיו על זמן הנסיעה נקטעו באחת על ידי נחירה ארוכה ורועשת
שהשמיע הזקן המנמנם שישב מולו בקרון. עוצמתה הלא-רגילה של
הנחירה צדה את אוזניהם של כמה נוסעים נוספים, בינם גם בחורה
שחורת שיער שצחקקה חרש. רוני הביט בה. על רגליה המשולבות -
חשופות עד כדי שני שליש - נח העיתון היומי, כשהוא מקופל והיא
אינה קוראת בו. בת עשרים וחמש הייתה, לא יותר. לבושה המהודר -
באופן יחסי - אמור היה לשוות לה מראה רציני ומיושב כפי
שקיוותה, אך דווקא מה שקסם בה היה נופך של חינניות פשוטה.
כשהבחינה בתשומת הלב של רוני, הסתכלה עליו לרגע אחד ואז הסיטה
את מבטה בחזרה.

הרכבת האטה ועצרה בתחנה הראשונה. המולת האנשים וטלטול הקרון
העירו את הזקן שמיד יישר את גבו ווידא שאין זו התחנה שבה עליו
לרדת. רוני, מצדו, מיהר לכופף את רגליו כדי לאפשר לאנשים
היוצאים והנכנסים מרחב מעבר. הוא ראה שהבחורה שחורת השיער
נשארת במקומה, ולידה כבר לא יושב איש. מבלי לחשוב הרבה על
הדבר, שהרי ידע שחשיבה מרובה אינה מועילה לו במקרים אלו, קם
ממקומו. הוא הספיק לפסוע מספר צעדים לעברה - משנן לעצמו שאלת
סרק שתהווה אמתלה לשיחה - ואז נשמע פיצוץ עז.

כשהכרתו של רוני שבה אליו קיבלו את פניו ריח אבק שריפה חריף,
הדי צרחות וקול בכי עמום. הוא ניגב בידיו את הדם הרב שהיה על
פניו כדי שיוכל לראות בעיניו. תחילה הבחין שהוא היה מוטל מרחק
מטרים ספורים ממקום ישיבתו המקורי. דופן הקרון האחד היה קרוע
ומנוקב, השני מפוחם. תא הנוסעים היה מלא בשברים, רסיסים וחלקי
אדם. כשניסה רוני לקום ממקומו הבין שאינו חש כלל את רגליו.
במרחק מה ממנו, על הרצפה המעלה העשן, היה מונח מחשבו האישי ללא
פגע ועליו ריצדה הודעה חדשה.

"פיגוע בתחנת הרכבת גבריאלי. יש נפגעים. החמאס לקח אחריות."