"מחשב ארור! גרוטאה! אני שונאת אותך, אני שונאת אותך, אני
שונאת אותך", יערה המשיכה והמשיכה לחבוט במחשב שלה בעודה
מוציאה אינספור קללות שלרובן יש צורך עז בצנזורה, נמאס לה
ממנו, הגרוטאה הישנה שיושבת בחדרה כבר שלוש שנים עברה מזמן את
תוקפה, הפלסטיק הלבן החליף את צבעו לכהה מתקלף ומלוכלך, הרעשים
דמו למנוע זולל דלק של משאית דיזל ענקית. אי אפשר להאשים אותו,
היא רוצה יותר מדי.
"תזוז כבר, תירוץ עלוב לקופסת שימורים!", היא בעטה בחוזקה
בקופסא המרעישה שנחה לה על הרצפה המאובקת, המחשב השמיע קול
מעוות ואיבד את אותות החיים שלו.
"לאאאא! אבא, בוא לכאן!".
"יערה, למה את מצפה? המחשב הזה כבר בן שלוש, את לא יכולה לבקש
ממנו יותר ויותר."
"אני רוצה מחשב חדש, תקנה לי מחשב חדש!".
"מתוקה, הייתי עושה את זה בשמחה, אבל אין לנו כסף בשביל זה, יש
לנו דאגות אחרות, את תשרדי".
"אוף", יערה איבדה את עשתונותיה, היא נהגה לשבת שעות רבות מול
המחשב, הציקה לאנשים בצ'טים, דיברה עם החברות שלה, כשלא הייתה
איתן בטלפון, חלק נכבד מגיל ההתבגרות שלה היא בילתה אל מול
המסך הכהה.
היא המשיכה בפעילות האגרסיבית שלה, היא בעטה ובעטה במחשב, נתנה
אגרופים למסך, הכול בתקווה שהוא יתעורר מהתרדמת ויתחיל לשרת
אותה. לאחר בעיטות אינספור, לפתע, הוא נדלק.
"אני גאונה!", היא מיהרה לשבח את עצמה.
מהמחשב בקעו רעשים שיערה לא שמעה בכול שלושת השנים שהיה
ברשותה, רעשים חלקים, לא כאלה המעידים על יושנה.
הפרעות בקעו מהרמקולים, הצליל הלך והתבהר עד שהגיע לרמה
אנושית, "נמאס לי!", הרמקולים שאגו.
יערה קפצה ממקומה, פניה הלבינו, אפשר לחשוב שלפני רגעים מספר
היא ראתה רוח רפאים מסתובבת לה בחדר ומברכת אותה.
"יערה, מה את עושה לי? למה את מרביצה לי כל הזמן?"
יערה זזה אחורה ונדבקה לדלת שלה, לא יכלה להוציא מילה, הייתה
המומה למראה עיניה ולמשמע אוזניה, היא רצה מהר וכיבתה את
הרמקולים. לאחר רגעים מספר חזרו אליה עשתונותיה והיא חשבה
שהבינה במה מדובר, "דוד, אני אהרוג אותו!", היא הניחה שזה עוד
תעלול של האח שלה, אחד מיני רבים, בניסיון להוציא אותה
מהכלים.
היא פנתה אל הדלת בביטחון רב, קומצת אגרופיה, מוכנה לנקום על
מה שנגרם לה, לפני שהיא הספיקה להגיע לדלת, נשמע רעש לא מובן.
"את חושבת שאת תיפטרי ממני ככה? אחרי כל הסבל שהעברת אותי, את
תשלמי! כולם ישלמו!".
"אב...אב...אבל...אבל, אתה מחשב, אתה מכונה, אתה לא מדבר,
אתה...אתה...אתה", יערה אמרה בגמגום, תשובה לא הייתה.
יערה החלה לבכות, אחוזת פחד, יצאה מהחדר בסערה ורצה לכיוון אבא
שלה, היא תפסה אותו במותניים וחיבקה אותו חזק. לאחר שהיא סיפרה
לו את הסיפור, הוא צחק לשניות מעטות, חיבק אותה, ליטף את ראשה,
"אולי זה יעשה לך טוב, תוכלי לישון בלילות, במקום לשבת מול
המסך המהבהב והמדבר שלך".

"אבא, תביא לי את העיתון, אני רוצה לקרוא", דרשה יערה.
היא סקרה את העמודים בניסיון למצוא רכילות מעניינת שהיא תוכל
לשרוף עליה זמן אויר עם החברות שלה, היא העבירה דפים במהירות
ומיומנות (זה מה שקורה כשקוראים יותר מדי מגזינים) עד שנעצרה,
היא שמה לב לכתבה קטנה בעמוד שבע של העיתון, "חברות המחשבים
מדווחות על עומס בלתי מובן בקווי התמיכה שלהן, אלפי אנשים
התקשרו במשך יממה אחת, טענתם הייתה זהה, המחשב שלהם התחיל לדבר
איתם ואז נכבה טוטאלית. דבר הנראה כתופעה מתחזק בעוד שיממה
אחרי מספר השיחות עבר את עשרות האלפים בארץ...", יערה תפסה את
גב הכסא כדי לא לפול, אותו הפחד שהרגישה אתמול חזר אליה, היא
ניסתה להפוך את המקרה לחלום בלהות מאוד אמיתי, אבל מסתבר שזה
לא קורה לה, זה קורה בכל מקום.

יערה הדליקה את הטלוויזיה והעבירה לערוץ CNN, "נראה כי מגיפה
מסוג חדש פוקדת את עולם המחשבים העולמי, עומס של שיחות נספר
במדינות רבות ברחבי העולם כאשר עשרות מיליוני אנשים פנו אל
חברות המחשבים שלהם בדרישה לתיקון המחשב שלהם, לדבריהם, המחשב
שלהם התחיל לדבר אליהם ואז התקלקל. מסתבר שמגיפה אינה פוגעת רק
במשתמשים הביתיים, מוסדות שלמים הושתקו מפעילות, מומחים רבים
מחפשים את התשובה לפתרון, אך הדבר לא נראה באופק. מן העובדות
מסתבר שהמגיפה פרצה ממדינת ישראל, ולאחריה, לעולם כולו..."
יערה המפוחדת כיסתה את עצמה בשמיכה, "כל זה חלום רע, אני
אתעורר, יערה, תתעוררי! תתעוררי אני אומרת לך!", היא חיבקה את
הכרית ועצמה את עיניה.

"ואז אתה יודע, הסיפור של ההשתלטות של המכונות על העולם, והם
תופסים את בני האדם, הופכים אותם לעבדים, נותנים להם לחיות
בעולם דמיוני, סוף העולם, אתה יודע".
"אחח, אני שמח שלא סיפרת לי גם את החלק הזה".
"נו, מה אתה אומר, הם יקבלו את זה?"
"לא יודע, הסיפור הזה לא משהו, ועוד אחרי מה שעשה הסרט הראשון,
אתה חושב שהם יצליחו לעשות מזה דבר מוצלח, תראה מה קרה למלחמת
הכוכבים".
"אבל...אבל, זה רק הרעיון הכללי, לא כתבתי את התסריט עדיין,
אני חושב שזה רעיון מאוד מקורי, הם לא חשבו על זה בכלל, הם
יקבלו את זה כברכה, כי לפי מה ששמעתי הם סתם עושים סרטי המשך,
הם בכלל לא רוצים לספר מה קרה ואיך הכול התחיל".
"עזוב אותך, עוד יחשבו שאתה אנטישמי ולא ירצו כתם כזה מודבק על
הסרט שלהם, היית חייב להגיד שהכול התחיל מישראל דווקא? לא חרם
על הילדה הזאת, איך קראת לה, יערה, זה נשמע כאילו אתה רוצה
שהיא תיקח את האחריות על סוף העולם".
"אהה...אתה צודק, אני אוותר על זה", ג'ף לקח את הדפים, גלגל
אותם לכדור וזרק לסל האשפה.