בשעה 9:00 בערב.
היום נגמר.
המוח שהיה עסוק כל היום בדברים אחרים לא התפנה ללב.
9:00 בערב אחרי יום ארוך ומעייף...
הלב מזמין את המוח לפגישה.
למוח המסכן אין כוח.
אבל הלב לא שואל אותו.
המוח:"מה דעתך שנידחה את הפגישה לפעם אחרת?"
הלב:"לא! יש הרבה דברים שאני מרגיש עכשיו חייבים לחשוב
עליהם".
המוח:"לב. כל היום למדתי למבחנים, כל היום התרוצצתי ממקום
למקום, אני אחרי שלוש שעות של אימון התעמלות. ומתחתי כל שריר
בגוף. אתה מרגיש את זה?"
הלב:"כן זה כואב."
המוח:"אז למה לך לעייף אותי יותר? למה גם להכאיב לי...אל תיקח
את זה אישית אבל...אין לי כוח לחשוב עליך עכשיו".
הלב:"אולי ארגיש בלי שתחשוב?"
המוח:"בלתי אפשרי...אנחנו באים ביחד".
הלב:"ננסה".
המוח:"טוב ננסה".
הלב"עייפות, כאבים, דאגה, שימחה, חוסר מרץ פיזי אבל נפשי דווקא
יש.  עדישות, חוסר איכפתיות כריגע. רצון למשהו...התלבטות,
בילבול...ומשהו לא רגיל...אני מרגיש משהו חדש כאן.
המוח:"מה".
הלב:"אהבה".
המוח: "אהבה?"
הלב:"כן אהבה?"
המוח:"אתה מדבר שטויות".
הלב:"לא. אני יודע טוב מאוד מה אני מרגיש."
המוח:"אתה דפוק ומטומטם".
הלב:"אני אומר את האמת".
המוח:"אז תשקר!"
הלב:"למה לי?"
המוח:"כי אני אומר לך!"
הלב:"אתה לא יכול לשלוט בי. אם כבר אני שולט בך. כל מה שאני
מרגיש משפיע עליך ועל ההתנהגות ועל התיפקוד שלך."
המוח:"אם זה מה שאתה חושב אתה טועה. אני יכול לנתק אותך מהראש
שלי ולא לאפשר לך להכנס. לבנות קיר שיפריד בינך לביני".
הלב:"נכון...השאלה היא עד כמה אתה יכול ועד כמה זמן לפני שהקיר
יתנפץ?".

שתיקה.

הלב:"השתתקת".
המוח:"השתתקתי".
הלב:"למה?"
המוח:"כי אתה צודק".
הלב:"אז זה נכון?"
המוח:"אם אתה אומר".
הלב:"תודה בזה..."
המוח:"בשביל מה?"
הלב:"כדי שתאמין באמת."
המוח:"טוב. אני מודה.
הלב:"יופי."
המוח:"מרוצה?"
הלב:"מאוד".

הלב:"עכשיו אתה יכול להפטר ממני...אבל אל תשכח שאני עדיין שם
למרות הכל."

המוח:"כן אבל אתה רודף אותי כל הזמן."
הלב:"אז אל תתן לי. אבל אל תמנע ממני יותר מידי. זה לא מזיק.
המוח:"אני עייף".
הלב:"אני הולך. אפשר לומר רק דבר אחרון לפני?"
המוח:"דבר".
הלב:"זה מותר".
המוח:"מה מותר?"

הלב:"להרגיש אהבה".
המוח:"אהבה? לא מיר את זה אבל טוב...נעים מאוד."