אני מרגישה אותו מתבשל, מתערבל, מתחמם, נבנה לי בתוך הראש. אני
חשה מין עצירות שכזאת ואני מנסה ומנסה ללחוץ ולדחוף שיצא,
שיעבור ויחלוף על פני מיתרי הקול ויצא דרך הפה, או מהעיניים,
רק שיצא. בלי יותר מדי כאב, אני לא יכולה לסבול יותר כאב. למה
כשיש לך כל כך הרבה דרכים לצאת אתה חייב לבחור בדרך האחרת,
חייב להיות אינדיבידואל ולנסות לצאת דרך הכותל האטום של המוח.
אתה לא מבין שזה כואב לי, אני שונאת אותך. אני כל כך אוהבת
אותך כשאתה עושה מה שאני רוצה, כשאתה גורם לי ליצור דברים אבל
עכשיו, עכשיו אני שונאת אותך כל כך, איך מישהו שאני אוהבת כל
כך מכאיב לי כל כך, זה לא צריך להיות ככה, אני לא רוצה להשתנות
רק כי אתה השתנית, אני לא אתה ואתה לא אני, זה שאתה משתנה ושלך
כואב ושאתה סובל, לא אומר שאני צריכה להשתנות ולכאוב ולסבול,
כמה אני יכולה עוד לסבול. אני שונאת אותך. תראה איך אתה גורם
לי לרחם על עצמי, אני שונאת רחמים, אני שונאת מתנשאים. ואני כל
כך אוהבת אותך.

אני מתבשל, מתערבל, מתחמם, נבנה בתוך החלל. מנסה, ללחוץ ולדחוף
את כתלי החדר המעוקם והאטום בו אני נמצא, מחפש דרך מילוט מנסה
לעבור, להגיע אל מיתרי הקול, אל הפה, אך הפתח צר מדי ואיני
מצליח לעבור, מביט למעלה אל הפתח המוביל אל פתחי העיניים אך גם
הוא קטן מדי בשביל מימדי גופי העצומים. למה היא סוגרת את עצמה
כל כך, כולאת אותי במקום המגעיל הזה כל כך הרבה זמן, לא נותנת
לי לצאת, היא לא מבינה שזה כואב לי. אני שונא אותך. אני אוהב
אותך כל כך כשאת מוציאה אותי אל האוויר הצח, אל אור היום המשגע
ומשתמשת בי, גורמת לי להרגיש שיש מטרה לקיומי, שאני נחוץ לך.
עכשיו אני כל כך שונא אותך, איך מישהי שאני כל כך אוהב יכולה
להכאיב לי כל כך, זה לא צריך להיות ככה, אני לא רוצה להשתנות
רק כי את משתנה, את לא אני ואני לא את, זה שלך כואב ושאת
סובלת, לא אומר שאני צריך לכאוב ולסבול, כמה אני יכול עוד
לסבול. אני שונא אותך. תראי איך את גורמת לי לרחם על עצמי, אני
שונא מתנשאים, אני שונא רחמים. ואני אוהב אותך כל כך.