באמצע העולם, בלי איש מסביבי, אני עומד וחושב.
יש לי עוד שעה להפסקה הבאה, ואני עם המפה והמצפן ביד.
מנווט לעבר הנקודה הבאה, שהיא בעצם כלום.
ללא משמעות, ללא מטרה מיוחדת.
לסיים כבר, חם, אני מזיע, אני צמא, צריכים לשמור מים.
כבר עברו שלוש שעות, הקשר נדם.
באמצע הואדי, עומד ומחפש את הצפון, המצפן מתבלבל.
הקשר נודם. אין איש בסביבה. מדי פעם חרדון קופץ לו.
נביחות של כלבים מרחוק, עוד בדווים.
מתקדם לעבר הנקודה הבאה.
רוח קרירה חולפת בואדי. מייבשת את אגלי הזיעה שעל מצחי.
חם, אני מזיע, אני צמא, אני שותה קצת, צריכים לשמור מים.
רעש חלש מהקשר.
אני עולה במעלה הגבעה, הקשר מתחזק. הרוח מקררת.
קוראים לי בקשר, "האם שומע? עבור - - -", שומע, שומע.

הגעתי לנקודה האחרונה, מכאן אין דרך חזרה.
רושם את האותיות, "מת". כמה אירוני.

עכשיו צריכים לחזור.
הולכים לפי המפה, המצפן משתגע, הקשר חוזר לנדום.
עברו כבר ארבע שעות. ועדיין חם. השמש כבר בדיוק מעל לראש.
אני ער מארבע בבוקר, לא אכלתי יותר משש שעות.
יודע שעוד מעט אני אגיע לנקודת הסיום.
ללכת בהרים. לנווט בגבעות הגורל.
ללא משמעות, ללא מטרה מיוחדת, פשוט סתם.

הקשר קורא שוב, הזמן הולך ואוזל.
רואה את הסיום, כל הפלוגה כבר יושבת שם.
דואגים, לחוצים, רואים אותי ורצים לקראתי.
המים נגמרו כבר לפני שעה.
הראש כואב, יש סחרחורות.
אני רואה את המפקד, מרים את היד.

הכל שחור, אני נופל. נעלם. לא רואה כלום. חם. חם. קר.
שומע צעקות. קוראים לחובש.

הקשר נדם.
גם אני.