"נו... רוני, רק היום, בבקשה?"
"לא."
"אפילו לא לכמה שעות?"
"לא."
"אני אשלם על הכל!"
"לא."
"רוני, את עוד תגרמי לי להשתגע יום אחד."
"אני מקווה שלא..."

אלה בדרך-כלל היו השיחות שלי ושל דן, הידיד הכי טוב שלי. הוא
היה מציע לי לצאת איתו, ואני תמיד הייתי מעדיפה להישאר בבית.
זה לא שהוא היה מאוהב בי או משהו כזה, זה פשוט שאני הייתי
הטיפוס שהעדיף להיות לבד ולשמוע מוסיקה, והוא היה ההיפך המוחלט
ממני. לצאת בעיניו היה הבילוי האידיאלי, בעוד שאני הייתי מוכנה
בכייף להעביר את שנות נעוריי בחדרי.
אני חושבת שלפעמים הוא חשב שאני אדישה. אבל אני חושבת שיותר
הייתי רגועה מאדישה, לא הייתי אחת שמחצינה רגשות.

יומיים לפני הבגרות בהיסטוריה, אני ישבתי לי בחדרי, שומעת
מוסיקה. דן הרים אליי טלפון ושוב חזר על התבנית הקבועה וביקש
ממני לצאת איתו החוצה לבלות.
"דן, אני לא רוצה."
"למה את כל הזמן תקועה בחדר הזה שלך? את בסוף תמותי נטולת
חברים עם שמונים אלף חתולים ושמנה כמו פרה."
"מה רע בלהיות כמו פרה?"

אפילו עם התשובות המטומטמות שלי, דן היה צוחק. אף פעם לא הייתי
מבינה למה.

"אין שום דבר רע בלהיות כמו פרה, אם את פרה."
"....?"
"טוב, אל תהיי בשקט."
"אבל זה כייף..."
"נו רוני, את פשוט מעצבנת."
"אני יודעת."
"זהו, אני מוציא אותך היום, לא אכפת לי מה את אומרת".
"אתה לא מוציא אותי עד שאני מסיימת לשמוע את הדיסק החדש שקני
-"
הוא כבר ממזמן ניתק את הטלפון.
אני לא אבין אף פעם בנים, למה הם תמיד רוצים להשיג את מבוקשם?

עשר דקות אחר-כך מישהו צלצל לי בדלת. (ניחוש פרוע מי זה?)
פתחתי את הדלת וממולי הופיע דן, עם מכנסי ג'ינס קרועים, חולצה
של מטאליקה והגיטרה שלו.
"בואי." הוא אמר.
"שכח מזה, אני לא יוצאת."
"אני אמרתי בואי, אז את תבואי."
"דן, אני לא באה איתך לשום מקום אני צרי-"
הוא שם את היד שלו על השפתיים שלי על מנת להשתיק אותי.
"בואי". הוא אמר וחייך אליי.
- איך אפשר להתנגד לעיניים ירוקות ולפוני שגולש ישר על
העיניים?
ובכן, אי אפשר.
לפני שאפילו שמתי לב היינו במכונית שלו. הייתה לו מכונית עם גג
פתוח, ובזמן שנסענו הרוח נשבה חזק ובילגנה את השיער שלי. שלו
נשאר מושלם כמו תמיד.
כבר די יכולתי לנחש לאן הוא לוקח אותי, למקום שהוא הכי אוהב,
חוף הים.
הגענו לחוף הים, השעה הייתה חמש  אחר-הצהריים, אבל היה נראה
כאילו הרבה הרבה יותר מאוחר. השמיים היו מוזרים באותו יום,
בגוון של כתום אדום, והיה נראה כאילו הערב יגיע כל רגע.
ישבנו על שמיכה על החול החם והגלים התנפצו סנטימטר לפני כפות
רגלינו היחפות.
-אני עדיין לא מאמינה שנתתי לו להוציא אותי החוצה, כאשר יש לי
דיסק נחמד של קווין שמחכה לי בבית.

"נו, זה לא נחמד?" הוא הסתכל אליי בעיניו הירוקות הגדולות
שחלקן הוסתרו בגלל הפוני.
"אני מניחה."
"שוב פעם את והאדישות שלך! אני כבר לא יכול יותר איתך, מתי
תפסיקי להיות ככה?"
"אין שום דבר רע בלהיות שקטה."
"אבל את לא שקטה, את אדישה, ויש הבדל בין שני אלה."
"אני מניחה."
-ראיתי שעיצבנתי אותו, הוא פשוט הסתכל עליי עם מבט שלא הצלחתי
לפרש באותו רגע.
הוא השמיע אנחה "אני אשתגע..." והוציא את הגיטרה שלו מהקייס.
אולי באמת כדאי שאני אפסיק להיות כל-כך אדישה, בעיקר ליד הידיד
הכי טוב שלי. אבל אני לא מצליחה לשלוט על התגובות שלי, אני
פשוט בן אדם כזה.
הוא התחיל לנגן שירים של פינק פלויד, ואני נורא נהניתי לשמוע
אותו מנגן. הוא נראה כל-כך שלו, יפה ושקוע בגיטרה... אם רק לי
היה כישרון כזה. בעודי מסתכלת עליו התחלתי מאוד להעריך אותו.
הידיד הכי טוב שלי, יושב פה לידי, אחרי שהוא תיכנן ערב רק
לשנינו וזאת במטרה להוציא אותי מהבדידות בבית.
אז למה הייתי כל-כך אדישה אליו? מה גרם לי להיות בן אדם כל-כך
קר, ציני ואדיש, אדם שהוא בכלל לא אני?
הסתכלתי על עיניו הירוקות כשלפתע הוא הרים את מבטו הישר אל
עיניי. מבטינו נפגשו, עיניי שקועות בשלו ועיניו שקועות בשלי.
אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי קרבה כמו שהרגשתי עכשיו לידיד הכי
טוב שלי.
הוא התקרב אליי, ואני לא זזתי ממקומי. לפתע שפתינו התחברו. אני
לא הבנתי מה קרה שם בכלל. רגע אחד אני מסתכלת עליו מנגן ורגע
אחר אני מתנשקת איתו על החול החם כשהגלים מתנפצים סנטימטר לפני
כפות רגלינו היחפות.
כאשר הוא ניתק את שפתיו משפתיי וחייך אליי, לא יכולתי שלא
לחייך בחזרה.

"נו, את חושבת שהצלחתי להוציא ממך את האדישות ואת הרצון להשאר
בחדר כל הזמן?"
"אני מניחה..." אמרתי בחיוך.