29.12.2001

יום שבת היום, עשרה לאחת אחרי חצות. רציתי לנצל את הזמן ולכתוב
לך קצת, לספר לך על מה שעובר עלי, לחלוק כמה מחשבות, כמה שאלות
ותהיות, כל מיני דברים שהתרוצצו לי בראש בזמן האחרון.
מה המצב אחי? איפה אתה, לא רואים אותך, לא שומעים אותך, מה
איתך? מה חדש שם למעלה, או איפה שלא תהיה? אתה בטח עסוק, כי
אתה כבר לא קופץ לביקור בחלומות, לפחות לא בשלי...
אני לא יודע מה יש לי בזמן האחרון, בזמן שעבר מאז נהרגת, אני
לא יודע איך אני אמור להתנהג, מה אני אמור לחשוב ולעשות. אם
אני ממשיך כאילו הכל כרגיל, זה אומר שאני לא חושב עלייך יותר,
או שאני פשוט מנסה להתגבר ולהמשך הלאה? אם אני מדבר עלייך כל
הזמן, זה אומר שאיכפת לי או שאני פשוט תקוע במקום?
אני כבר לא חושב עלייך כל הזמן. קורה לי די הרבה שאתה יוצא
לזמן קצר מהמחשבות שלי, בטח הולך לטייל איפשהו ואז חוזר לפתע
ודורש תשומת לב. לא יודע אם אני מתגעגע אלייך, אם אתה חסר לי,
אם עצוב וקשה, אם אני מרגיש משהו בכלל. נראה לי שבכלל עוד לא
קלטתי מה בעצם קרה. בכיתי כשאייל סיפר לי, בכיתי על הכתפיים על
אמא ואבא שלך ושל אור, בכיתי כשראיתי את כולם בוכים בחדר
שלך... בכיתי כשראיתי את הארון שלך באביר, קצת בהלוויה, קצת
בלילות שאחרי. לא בכיתי יותר מזה, למרות שנורא רציתי, פשוט לא
יכלתי. כנראה שהדמעות נגמרות בשלב זה או אחר...

החיים ממשיכים כתמול שלשום, פחות או יותר. אולי בגלל שכמעט כל
שיחה ומפגש כוללים שיחות עלייך ועל המשפחה שלך, כמה בדיחות
שחורות, כמה זכרונות, אולי בגלל הביקורים הרבים בבית שלך, אולי
בגלל ההתעסקות בשימור ובתיעוד, אולי בגלל זה אני עדיין לא כל
כך מרגיש בחיסרון שלך. אולי בגלל שכולנו התקרבנו מאוד, החבר'ה
שלנו, זאת אומרת. מכל שאר החברים די התנתקתי. כנראה ככה זה
אחרי דברים כאלה, החברים הטובים נוטים להתקרב והפחות טובים
נוטים להתרחק. זה לא נעשה במודע, זה פשוט קרה.
החבר'ה פה לא מפסיקים לדבר עלייך. אני מוצא את עצמי מקנא בהם
על זה שהם מסוגלים לבכות, על זה שהם חולמים עלייך יותר, גם אני
רוצה לבכות, גם אני רוצה לחלום, השאלה רק איך עושים את זה...

דבר איתי לפעמים, רז. חסרות לי השיחות שהיו רק של שנינו על
כוורת ועל מוסיקה, על מערכונים ועל דיסקים, על החיים בכלל, על
כל מה שהיינו מדברים עליו. הלילות שהיינו יושבים על הספסל
בכיכר, צוחקים מבדיחות ומרכילויות, צוחקים מהחיים. חסרים לי
הסיפורים שלך על היחידה, על הפעילות ברמאללה, על הצבא בכלל.
חסר לי פתאום חלק גדול מהחיים, שאני לא יודע איך אני אמור למלא
אותו.
אותו היום במגרש בקרית ים, הפעם האחרונה שהיינו ביחד, שראיתי
אותך בפעם האחרונה, הייתי יכול להוציא מזה כל כך הרבה יותר,
הייתי יכול לדבר איתך על עוד דברים, הייתי יכול לצאת אתכם בערב
ולזכות בלילה שלם נוסף איתך. הייתי יכול להתקשר הרבה יותר,
להתעניין יותר במה שקורה איתך שם בשטחים, ביחסים עם החברה,
בחיים שלך בכלל. לעתים אני אוכל את עצמי על כל הדברים שלא
הספקתי לעשות, שיכולתי לעשות ולא עשיתי, אבל איך יכולתי לדעת
שהזמן איתך ייגמר בסופו של דבר, שחודש אוקטובר יהיה החודש
האחרון שלנו ביחד, שיום שישי ההוא יהיה היום האחרון שלנו ביחד?
לקחתי אותך כמובן מאליו, ופשוט לא חשבתי שדברים טובים יכולים
להגמר פתאום...
אני מצטער, רז. על כל הפעמים שעצבנתי אותך, על כל הפעמים
שהייתי נודניק או סתם מרגיז, על זה שלא יצאתי איתך ביום השישי
האחרון שלך בבית, על זה שלא גיליתי יותר עניין במה שקורה איתך,
על זה שלקחתי אותך כמובן מאליו. על כל אלה, ועל עוד כל כך הרבה
דברים, אני מבקש סליחה. אני יודע שזה מאוחר מדי ושאת הסליחה
שלך אני כבר לא אזכה לקבל, אבל בכל זאת, הייתי רוצה לצעוק
אלייך שאני אוהב אותך, שאתה חלק כל כך גדול מהחיים שלי, שעדיין
חי אצלי בתת מודע, חלק מחבורה של חברים שחשובים לי יותר מכל
דבר אחר. חברים כמוכם לא היו לי ולא יהיו לי, ורק בשבילכם שווה
להמשיך לחיות, ואני אוהב אתכם כל כך.

אז תבוא לבקר אותי לפעמים, רצוי כמה שאפשר, רצוי כמה שיותר.
אני רוצה לדעת איפה אתה ומה אתה עושה ואיך אתה ממשיך לעשות טוב
לאנשים במקום החדש שלך.
בוא לבקר אותי רז. תמיד תשאר חלק מהלב שלי ותמיד יהיה בי חלק
ממך.
אני אוהב אותך אח שלי, אני אוהב אותך רז, לנצח.